ממממ מוזה.
איזה דבר חסר.
יושבים מול המחשב, אמצע הלילה, הדבר שהכי מתחשק זה לפרוק קצת
עצבים על הוורד ואז לבדוק מה אנשים חושבים על זה.
פותחים את הוורד.
משנים אלף פעם את הכתב ובסוף מתפשרים על times new roman שהיה
מהתחלה.
שמים את האצבעות על המקלדת ומחכים שהמילים יזרמו מהמחשבה אל
המסך.
אבל.
כלום.
כככככככללללללללווווווםםםםםםם.
מתסכל משהו מטורף.
כל הלילה קראתם דברים שאנשים אחרים כתבו וזה נתן לכם אלף
ושניים רעיונות לסיפורון, או שיר או מה שזה לא יהיה קטן
משלכם.
אבל לא.
הטבע בגד בכם.
דווקא ברגע קריטי שכזה.
אתם מרגישים שכל גורל הדמויות שעדיין נמצאות בראש שלכם נתון
בידיכם, ולא בא לכם להרוג אותם לפני שהם נולדו.
אז מתחילים לכתוב שטויות, על הדברים הבנאליים, אהבה, חברות
שמתרסקת, כל דבר שכשתקראו אותו אחר כך תחשבו לעצמכם: "אני
כתבתי את החרא הזה?! מה עבר עליי למען השם?!"
והמילים זורמות, והדמויות חיות את החיים העגומים שנתתם להם.
יריב בוגד בענבל, אלון משיג את אהבת חייו, ליאת חותכת את עצמה
ולנדב עוברות מחשבות התאבדותיות בראש.
אתם מגיעים לאט לסוף הדף ואומרים לעצמכם: "אח! איזה יופי, דף
שלם כתבתי! זה חייב להיות טוב" וזה באמת נראה די טוב באותו
הרגע.
רק בגלל שלא הצלחתם באמת להוציא את הרעיון האמיתי שלכם, את מה
שבאמת רציתם לכתוב ולפרוק.
וחבל.
הטבע בגד בכם וגנז מכם את המוזה הנפלאה, שתלך לשמח מישהו אחר,
דווקא כשאתם צריכים אותה כל כך.

ובגלל רגעים כאלה נטולי מוזה יוצאים קטעים טיפשיים כגון הנ"ל.