הזמן?
הדברים הקטנים האלה, כמו גרגירי חול,
שרצים במהירות 60 שניות לדקה,
ברגעים שהמחוג של השעון עובר בין הקווים הקטנים.
זה טס, זה רודף אחרינו, אבל למרות הצעדים השווים,
תמיד יהיה לפנינו, באיזו מהירות שלא נלך...

ולמרות כל הניסיונות המגוחכים להכניס אותו לתוך המסגרת של
ערך,
ערכו האמיתי של הזמן יישאר מעבר להבנתנו, כי ככה זה בטבע.
לעולם לא נדע מה המחיר של דקה נטו, רק לפי השוואות והנחות.
בחיים לא נוכל להחזיק אותו בידים, לשחק עם חופן זמן, לשים אותו
בכיס או לזרוק.
הוא כמו צל יהיה אתנו כל עוד אנחנו קיימים, רוצים אנחנו את זה
או לא...
הוא תמיד יזכיר לנו עד כמה החיים שלנו ריקים וקצרים,
עד כמה אנחנו תלויים בו, עד כמה אנחנו צמאים לו... ונמשיך לרוץ
ביחד.

יגידו לנו שהוא מרפא, אבל תכלס' הוא רק ימחק את הזיכרונות,
יטשטש את התמונות מעבר, ישקר לנו שהדברים שהיו הם סך הכל
חלומות...
טובים ורעים, צבעונים, אמיתיים, משגעים, מרגיעים...
יגידו לנו שהזמן יעזור, אבל הוא אפילו לא מתכוון לזה.
הוא יבוא, ייגש אליך, יגחך מתוך הרחמים או מתוך זלזול,
יחבק אותך, ורגע לאחר רגע יתחיל למחוק את כל המידע שצברת עד
עכשיו.
יחד עם הכאבים הוא יחתוך את הגעגועים, את החוויות מהילדות, את
הדובי שישנת אתו, את ההרגשה של 5:45, שקר בחוץ, אבל בכל זאת
צריך לקום כי יש בית ספר...

אולי הוא נראה כמו מישהו שדואג לנו, מנסה לעזור.
אולי באמת הרגשתם הקלה, אולי החיבוק שלו מתקן טעויות...
אבל בסוף, כשהזיכרונות ייעלמו, כשחלומות יישכחו, כשהרגשות
יירגעו,
הזמן שרץ לידינו יעשה צד אחד הצידה. כלפינו. הוא יפתח את
התרמיל שלו,
וייראה לנו את כל מה שקיבל ממנו. וברגע שנבין כמה הרבה הוא
לקח, וכמה חבל שנתנו לו את כל זה... ממש באמצע ההרהורים הזמן
יחבק אותנו בפעם האחרונה.
ויחייך חיוך מר. יניח את התיק עם כל מה שהבאנו לו. כל זה בלי
לבזבז רגע. וימשיך לרוץ קדימה, לכיוון העתיד, איפה שכולם
זקוקים לו, אבל אף אחד לא מחכה לו ממש...