אתם עומדים כולכם פה, ואני שוכב לי בנוחות מולכם. איזה חוסר
נימוס. ג'נטלמן בחיים לא היה מרשה לעצמו דבר כזה. מזל שאני לא
ג'נטלמן. אני אפילו גאה בזה.

אני מניח שאתם עומדים, עוברים אחד אחד וקוראים קטעים על כמה
שהייתי מוכשר, וחכם, ונהדר, ונפלא... אז תפסיקו. אני לא מסכים
שתייפו אותי לאחר מותי. אני לא מוכשר יותר מכם. אין שום דבר
שאני יכול לעשות שאתם לא יכולים.

מה שכן, אני דורש מכם שתדברו על מפעל חיי, מה שהייתי ועשיתי.
שתשננו את העקרונות שלי. רובכם כבר שמעתם את הדברים הבאים מפי,
אני מקווה שתזכרו אותם לעד.

ידעתי להעריך את עצמי, את יכולותי. תמיד תתנו לעצמכם קרדיט. אל
תחכו למחמאות, תתנו אותן לעצמכם. מחמאות זה כמו נמלים, אחת
מביאה אלפים.

ידעתי שכל דבר שאני רוצה לעשות, אני יכול לעשות, ושהדבר היחיד
העומד ביני לבין משהו- זה אני. ולכן גם היה לי ברור שאם משהו
רע לי בחיים- אני יכול לשנות אותו. אני ורק אני, כי אף אחד לא
יעשה בשבילך את מה שאתה לא עושה.

ידעתי להעיז. לא אמרתי לעצמי "לאאא, אי אפשר, יגידו ככה, יעשה
ככה...". אל תמנע מעצמך דברים בשם העולם. אם לעולם יש בעיה עם
מה שאתה עושה, הוא ידאג להבהיר לך את זה. עד אז, תעשה מה שאתה
רוצה.

ידעתי שלמרות האמונה הרווחת, ברגשות אפשר לשלוט. כאן אני מכניס
סייג- באהבה, אהבה אמיתית, אי אפשר, או מאוד מאוד קשה. אני
בעצמי לא תמיד הצלחתי.

ידעתי עוד הרבה דברים, אבל לא אלעה אתכם ברשימות ענק. תורתי
כבר שמורה בכם.

מה שכן, בעזרת תורה זו יכולתי לעשות הכי טוב את מה שעשיתי-
להשפיע עליכם. כי הרי חבר שלא משנה אותך הוא לא חבר. ואני
שיניתי אתכם, בתחושת שליחות. בחלקכם נטעתי זרע ביטחון עצמי,
בחלקכם זרע שמחה, או אושר, או כישרון... אבל מה סך הכל עשיתי?
מה היתה מטרתי? לדחוף אתכם קדימה במסלול שמצויר לכם ואתם לא
מעזים לדרוך בו. דחפתי אתכם להיות יותר אתם.

זה מה שעשיתי, וזה מה שאני רוצה שתזכרו. אז תהיו עצובים,
יום- יומיים- שלושה, אבל אתם יודעים מה הקיום שלי ציווה
עליכם.
את החיים.

אתגעגע,
עמנואל.