כששחר היתה יושבת אצלי מאחורה וצוחקת עם חברים שלה, הרגשתי
כאילו נכדה שלי יושבת אצלי.
היא יפה כמו מלכה'לה ויש לה עגיל אחד בגבה, ואחד בפופיק שלה,
שלגמרי בחוץ, שלושה באוזן אחת ושלושה באוזן שנייה, ובכל זאת
היא יפה בעיני, אפילו שאם האבא שלי היה קם מקבר, הוא היה אומר
שרק לעבד רוצעים אוזן.
"סבתא נחמה היא סבתא מגניבה, והיא נוסעת כמו שדה בארבע על
ארבע."
היא היתה מסתכלת על חברים שלה לראות אם הם צוחקים.

מגניבה? אני יודעת מה זה. זה כמו בצרפתית MAGNIFIQUE. אני סבתא
"מניפיק" בלי להיות בכלל סבתא.

האימא של שחר זאת מלכה'לה, מלכה'לה של שורקה פרוסטק, מלכה'לה
שגדלה אצלי על ברכיים.
שורקה היתה יוצאת לעבודה במשמרות, ואבא של מלכה'לה...לא יפה,
אבל הוא היה ממזר גדול, ועזב בית עוד לפני מלכה'לה נולדה בכלל.

כל לב שלי, שלא נתתי לילדים, שלא היו לי, נתתי למלכה'לה עם
לביבות מתוקות מקמח מצה ומרק עוף עם אטריות, שתמיד היא היתה
מלקקת שפתיים ממנו  ומבקשת עוד, ועוגת קצפת מ"נחתומי" ליד בית
שלי. הייתי מסתכלת בחלון ורואה איך היא לוחצת אף שלה חזק
לויטרינה, כשהיא היתה בחוץ עם שורקה. זה פשוט היה רחמנות לא
לקנות לה.

שורקה אף פעם אף פעם לא הכינה למלכה'לה כלום. או שהיא היתה
מכינה עוף שנשמה יצאה לו במרק, או שפתחה בום טרח קופסת שימורים
וקדימה אוכל.
היא כל כך אהבה להיות אצלי. לא פלא שבקושי הייתי מצליחה לקחת
ילדה ולהעביר אותה כביש הביתה. אבל בחוץ, ברחוב, היא היתה עושה
לי הצגות. כל הילדים היו עומדים וצוחקים. כמו  כדור אש היא
היתה נהפכת, כאילו הכניסו לה בתוך טוסיק פלפל חריף.
"עזבי יד, נחמה." היא היתה צורחת ומושכת לי עם היד השנייה
בחלוק.
בכוח היא היתה מנסה להוציא יד קטנה שלה מיד שלי. יד שלה היתה
רטובה קצת מזיעה וחלקה כמו דג קטן.
זה היה פחד.
עצמאית היא רצתה להיות, לעבור כביש לבד. בלעדי.
"זה פחד, מלכה'לה," הייתי אומרת "אוטומוביל יכול לבוא, והופ,
אין כבר מלכה'לה!"

"את כל כך טובה, נחמה."
שורקה היתה פותחת דלת לשתינו ומחייכת אלי.
שורקה פרוסטק היתה אשה יפה, רק חבל שעיניים שלה קצת קלקלו.
עיניים גדולות כמו של דג וקצת קסוקריות. היא היתה מחייכת אלי,
אבל עיניים שלה כאילו הסתכלו מאחורי, אל שכנים שהציצו מדלת
שלהם.
"את ממש נשומה'לה."
"נשומה'לה" היא היתה קוראת לי, ורק לבד, בין שתינו, היא היתה
קוראת לי נחמה.
חמש קומות לעלות במדרגות עד לדירה שלהם, זה לא היה פשוט. ילדה
היתה כולה מים, וגם אני, שבדרך כלל לא שוויצרית גדולה בכלל,
הייתי צריכה לנגב מצח בממחטה. בקבוק מים הקרים, ששורקה היתה
נותנת לי, הייתי גומרת בשתי שלוקים כל הדרך למטה במדרגות.

לחתונה של מלכה'לה עם דוד לא יכולתי להגיע.
היא היתה כלה יפהפיה, זה בטוח. פעם, כשנפגשנו ברחוב, שורקה
הראתה לי תמונות. מלכה'לה היתה כמו בובה בקופסה. שערות שלה
הבלונדיניות היו מסודרות יפה מסביב לראש, ואיזה זר, הכל פרחים
לבנים. כמו מלאך.
"חבל שלא יכולת לבוא, נשומה'לה." אמרה לי שורקה וחייכה אלי,
אבל עיניים שלה כאילו הסתכלו מאחורי, אל רחוב. "היה כל כך
יפה."
באמת רציתי לבוא, אבל עוד לא נהגתי, ומקום עם מוזמנים אחרים
מסביבה שלנו לא היה לי. אולי אם הייתי מקבלת הזמנה יותר מוקדם,
הייתי מסתדרת, אפילו עם טקסי ספיישל. אני לא עושה חשבונות עם
כסף. יש לי מספיק. אבל ככה? יום לפני חתונה? לא הלכתי למספרה,
אפילו לא היה לי מה ללבוש.
ומלכה'לה היתה כועסת אם לא הייתי באה מלובשת כמו שצריך. אפילו
כשהיתה ילדה קטנה היא היתה שמה לב לדברים כאלה.
שורקה כל כך הצטערה. נורא. איך שהיא קיללה דואר.
"צב," היא אמרה "צב צריך להיות מצויר שם ולא צבי".

וזה באמת היה חבל. חבל, חבל. היא היתה צריכה רק לעבור כביש
ולשים לי הזמנה בתיבת דואר, אבל ככה, עד שהיא הלכה לדואר במרכז
ושמה שם כל הזמנות, ועד שהזמנה הגיעה אלי נשפך זמן יקר,
ובחתונה של מלכה'לה אני כבר לא הייתי.

דוד היה מורה נהגות.
אני לא אוהבת לדבר לא יפה, אבל לפעמים אני ככה צוחקת לי בשקט
עם עצמי. זה היה קצת מצחיק ששורקה עם עיניים הגדולות חיתנה
מלכה'לה שלה בסך הכל עם מורה נהגות.
הוא היה ככה בחור יפה, גבוה ונראה אינטליגנט, ובכל זאת מורה
נהגות זה מה שאבא שלי היה קורא "בעלגולע", בעל עגלה, עגלון. לא
פחות ולא יותר.
מלכה'לה קראה  אותו דייב. לא דוד, לא דודו או דודי או דודיק.
רק דייב. היא כבר לא קראה עצמה מלכה. שנים לא. אפילו בהזמנות
לחתונה היה כתוב "דייב ובח"ל מלי". מלי ודייב קניג.
"פרוסטק", בפולנית, למי שלא יודע, זה איש פשוט. "קניג" בשפה של
גרמנים, יימח שמם, זה מלך. זה מצחיק שמלכה, שגדלה אצל
פרוסטקים, הפכה ל"קניג", אבל הפסיקה להיות מלכה, ודוד המלך,
הוא בכלל הפך לדייב.

דייב הראה לי איך לנהוג. הוא היה באמת חומד, והוא עשה זה בלי
כסף.
"רק כדי שתוכלי להגיע לשמחות שלנו, זה שווה לי ללמד בחינם."
בחור יקר. מלכה'לה בחרה טוב. בחורה עם ראש על כתפיים היא
היתה.

לבית חולים כבר באתי לבקר עם אוטומוביל חדש שלי ועם זר גדול של
פרחים לבנים - קאלות ושושנים וציפורנים לבנות - כמו זר בחתונה
שלה.
"נשומה'לה." אמרה לי שורקה ועיניים הגדולות שלה הסתכלו על אחות
שעמדה מאחורי.
"תני לי זר." האחות חייכה אלי.
היה לה אקצנט אמריקני, והיא היתה נחמדה כזאת עם עיניים מאוד
יפות, כחולות סגולות שקופות כאלה כמו של אליזבת טיילור. בגלל
העיניים ובגלל האקצנט הייתי בטוחה שקוראים אותה אליזבת, אבל
קראו אותה פיונה. אחות פיונה.
"מלי קיבלה הרבה זרים. היא משאירה הכל למחלקה."

"נקרא לה שחר." אמרה מלכה'לה והביטה בחלון. עיניים שלה היו
חולמות, והיא נראתה כל כך יפה.
"היא נולדה לפנות בוקר."
חמד היא היתה. התינוקת. חמד כמו מלכה'לה, כשהיתה תינוקת.

"מלי ודייב רוצים לעשות בריתה בצניעות." אמרה שורקה בשקט.
היא שמה לי יד על מותן והלכנו רגע לצד, ליד חלון הגדול. היה
אפשר לראות ממנו ים.
"משהו קטן. לא גדול ומפואר כמו שחתונה היה." עכשיו גם עיניים
של שורקה היו חולמות.
"והם מזמינים אך ורק משפחה. משפחה שלנו קטנטונת, אבל לדייב,
שיהיה בריא, יש משפחה גדולה. כמה שהתחננתי, וכמה שאמרתי שאת
בשבילי יותר מסתם שכנה, ככה היתה מלי קשה כמו סלע."

טוב, אין לי מה להיעלב. בכלל, מה זה בריתה? בריתה של שרה אמנו?
איפה נשמע דבר כזה, ושחר, זה בכלל שם של בן, לא?


אז לא אמרתי כלום. רק נשכתי חזק שפתיים עד שירד לי קצת דם
ושתקתי. גם אני חזקה כמו סלע, ואני גם בן אדם שלא עושה חשבון,
בטח שלא עם שורקה. האבא שלי היה אומר שבן אדם שהוא באמת באמת
בן אדם לא צריך לעשות חשבונות. אבא שלי היה אומר שמחווה ונחש
נולדו כל האנשים עם מחשבות הרעות, ושאם מסתכלים להם ישר בתוך
עיניים אפשר לראות נחש. יהודי חכם היה האבא שלי. אם לא שכל
שלו, מאיפה היה לי היום בית וכסף ואוטומוביל?
"אצלך, מיין קינד, רואים רק לב הזהב." הוא היה אומר ונותן לי
כל שבת נשיקה על מצח. כל כך חזקה היתה נשיקה של אבא, עד שכל
מחשבות הרעות נשארו מאחורי מצח ולא יצאו משם אף פעם.

"אפשר להחזיק קצת פיצקלע?"
כזאתי בובה'לה היא היתה, אבל מלכה'לה רק הסתכלה בי במבט כזה
שמיד וויתרתי. ככה זה אמהות צעירות. פוחדות על גוזל. היא כבר
לא זוכרת איך שהיא גדלה על ידיים שלי, איזה מומחית הייתי.
"תנגבי שפתיים," אמרה מלכה'לה בשקט, והעיניים שלה התרוממו
למעלה כאילו שהיא הולכת להתעלף.
"יש לך דם."
אחות פיונה נתנה לי צמר גפן רטוב וחייכה אלי.

אבל אחר כך כבר הכל הסתדר.
משנה לשנה החלפתי אוטומוביל, הייתי לוקחת שחר לחוגים ולחברים
וכשהיא גדלה והתחילה "לצאת", היתה נוסעת אצלי עם חברים שלה
בימי שישי בערב. ימי שבת היו צימוק בעוגה שלי. היינו נוסעים
יחד, אני ומשפחה שלי. תמיד היה לי אוטומוביל גדול, ככה שכולנו
יכולנו להיכנס פנימה בנוחות, שורקה מלפנים, מלכה'לה ודייב
באמצע ושחר מאחורה. גם ביומולדת של שחר נסענו קצת לטייל.

"זה לא להאמין" אמרה שורקה "איך שאת נוהגת, נשומה'לה. כמו
בחורה צעירה. מה אני מדברת? כמו נהגת מרוצים."
בפינה של העין ראיתי שדייב הסתכל בי בחיוך מרוצה.
"שדה," אמרה שחר "נהגת שודים!"
אף אחד לא צחק.
"זה לא להאמין" אמרה מלכה'לה "איך שנחמה'לה זאת פחדה מכביש.
כשהייתי קטנה, היא היתה מחזיקה לי יד חזק כמו צבת. אף פעם לא
הצלחתי לברוח."
"ניסית לברוח, מלי?" הרמתי עיניים מכביש והסתכלתי עליה במראה.

"כן" היא אמרה והסתכלה  לי ישר בעיניים "חלוק הזה שלך. ילדים
היו קוראים לך מכשושע."
מילים שלה זורמות לי לתוך אוזן גם אחרי שעיניים שלי חוזרות
להסתכל בכביש ובאוטומוביל שדוהר ישר מולי. זה שנכנס בי מאחורה
כבר לא ראיתי.
                                 

"שלא יעברו לך מחשבות רעות פה בפנים," אומרת לי אחות ומלטפת לי
ראש "זה נס שאת יצאת רק עם שריטות."
"את אליזבת, נכון?" אני מרימה אליה עיניים הרטובות שלי. אקצנט
אמריקאי שלה עוד חזק מאוד, ועיניים שלה כחולות סגולות שקופות
כמו פעם.
"כבר את לא במחלקה יולדות, אליזבת?"
"פיונה, לא אליזבת. איך זכרת אותי?" היא מחייכת "לא אני כבר
יותר מעשר שנים לא ביולדות. אפשר להגיד שעברתי מקצה אחד לקצה
שני. וגם אתם נחרטתם לי בזיכרון. כל כך הרבה עברו אצלי גם
במחלקת יולדות וגם כאן, בכל זאת, כבר כמעט עשרים שנה, ותראי
איך אני זוכרת אותך מצוין. את נחמה, השכנה."
"יותר משכנה." אני אומרת, ושוב עיניים שלי מתרטבות "וזה בדיוק
שש עשרה שנה מאז ששחר נולדה. היום יום הולדת שש עשרה של שחר."

"חשבתי עלייך כל הזמן" היא אומרת ומסתכלת לי ישר לתוך עיניים
"כבר ראיתי הרבה מקרים, אבל כשהביאו אותם לפה, כל כך הבנתי
אותך. יכולתי לדעת מה תחשבי, מה תגידי. ואז התפללתי. פעם
ראשונה בחיים שלי. אפילו לא עצמתי עיניים, רק אמרתי לאלוהים
שלא אכפת לי איך, אבל אני רוצה נס. עכשיו. וזה קרה. עכשיו הם
ישנים. תמיד תוכלי לבוא לבקר."

ת.