כשלמדו ביסודי, ב"רננים" היו המורות מסדרות אותם תמיד לפי
הגובה - הנמוכים מקדימה, אחריהם הבינוניים ובסוף התרנים. כרגיל
היה נרי עומד בשורה האחרונה אחרי גילו הקטן, חמוטל עמדה בשורה
השנייה בשלשה הצמודה אליהם.
הוא היה בוהה באוזן שלה המציצה מתוך שערה וחושב... על מה חשב,
לא זכר. יופיה היה מונח לפניו כדבר מובן מאליו עוד מימי הגן.
שערה היה קלוע לרוב בצמה, או ב"קוקו" גבוה, ועיניה הביטו היישר
לפנים, אל הילדים המופיעים במסדר הבוקר.
מתי הפסקנו להתאמן בסיבובים על המקום בסקטים בכביש הסגור?
חמוטל. מתי הראית לי בפעם האחרונה איך את פוזלת? ואיך את מגיעה
עם הלשון לאף? ואיך את מחקה את אמא של שי. ואת יפה ירקוני...
אולי היא מביטה כעת אליו.
נרי לא הצליח להסיע את מבטו אל הספסל שלה, להבה בערה בזוית
העין, באותו מקום בו הביט כל העת אליה.
שרוף. ראשו הפך שקוף, אבל לא היה לו אכפת. חיוך מטופש ושמח
התעגל בתוכו. החרדה הקרה פן ייתפס הפכה לחמימות, שחרכה בנעימות
את תנוכי אוזניו. זה לא משנה. שתדע.
חמוטל.
בהפסקה הציץ בה ללא קושי. מאותה קרן זווית של עין. במיומנות
שסיגל לעצמו לאחר מעקב והתבוננות בימים ארוכים ומתוקים של
בינתיים. היא לעסה את הלחמניה והחיוך שלה ניתץ את כל הספקות.
בכל כוחו ניסה גילו למלט את נרי מחולות ההתבוננות הטובעניים,
וכיוון שלא הצליח, נפגמה החברות ביניהם.זה היה טבעי ונרי לא
נטר טינה. הם לא יצאו יחד בימי שישי, וכשנפגשו לשחק כדורסל,
היו נושאי השיחה ביניהם מצטמצמים עד כדי כך שנרי נבוך, חש לא
רצוי ופגישותיהם פסקו כמעט לגמרי. נכון שהיו גם אחרים, אלא
שהוא לא מצא כל שפה משותפת עם אחרים כמוהו.
אוייבת או ידידה - יכולת ההתבוננות המבודחת-מרוחקת לא נטשה
אותו, אבל שגרת היומיום אחזה בינתיים בעקבו ולא התירה לו
להמריא מעליה ולהשקיף למרחוק.
הוא השקיף מרחוק.
גילו הקטנטן צמח ונעשה גבוה ממנו, נאה וראוותן. הוא החזיק
ברשותו סחורה יקרה, שנמכרה לו במחיר מציאה. מיכאלה היתה
מסנוורת. אש התמיד. שערה הואדם לגוון אש. שיניים חדות ולבנות
הבהיקו כשחייכה. היא היתה מביטה בנרי, והוא, שנבוך בתחילה, עלה
על גדותיו בזעם ותסכול, משום שברגעים אלה דהתה חמוטל בזיכרונו.
"חברהשלמיכאלה, תרשום..." גילו הפתיע אותו בלפיתה מאחור. קולו
היה חזק ועבה. נרי הרגיש כמו ילד שנפל מהמיטה באמצע הלילה.
"...תרשום לך ביומן, קארן, חברהשלמיכאלה, יום שישי בערב אצלי
בבית..."
ב"תרשום לך ביומן." שזר גילו עוקצנות גלויה.
"...ותפסיק כבר לשבת כאן כמו קוץ. כולם בדשא הקטן מאחורי
הספריה."
"נראה לי שאפילו מיכאלה לא מזיזה לך..." אמר לו גילו רק לפני
כמה ימים. "...אם היה דבר כזה גבר פריז'ידריסטי, הייתי אומר
שאתה כזה או..."
"או פרנקופיל?" מיהר נרי להציע את עזרתו.
רק לגלגנותו הטבעית, שגלגליה החלידו מעט, נותרה לו כמלאך שומר.
הוא הביט בהמון המיוזע כמי שבוחן תרבית חיידקים במיקרוסקופ.
טרם שכח איך כיכב גילו בכל ימי ההולדת בגן-רותה כסולן של "הו
גילו גילו נא יום הולדת הנה בא...".
זו חמוטל שהדביקה לגלעד הקטנטן את הכינוי "גילו".
"עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, נהיה גדולים."
גילו בן השלוש או הארבע התעקש לרקוד תמיד עם אמו של חתן יום
ההולדת והיה ממרר בבכי אם לא נעתרו לו. מקורו של הכינוי נעלם
לפני זמן רב, וגילו תבע וקיבל כבוד רב יותר מכפי שהיה בדעתו של
נרי להעניק לו אי פעם.
נרי תמה כיצד התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו. קו גבול הלך והסתמן
סביבו וכלא אותו בתוכו, בעוד גילו וכוווולם עומדים מחוצה לו.
הקו הולך ומתארך, אך רוחבו הוא אפס, חשב נרי, כשהביט בסדק
ההולך ונפער. בראשית היתה רק נקודה חסרת מימדים. יכול היה
למעוך אותה בעקבו, יכול היה, אך לא עשה זאת. רק לפני שנה לא
היה גילו מעז להביט ישירות בעיניו, לא כל שכן לומר את אשר אמר.
עטוף זפת ונוצות נגרר הנסיך המודח על האדמה, עדיין נצמד לסוסו,
אך פיו כבר לוחך עפר.
"היי קרן." הוא אמר ביום שישי בערב.
היו לה פנים חמודים, מוכרים ושער בהיר שגלש בחן על כתפיה.
"קארן." תיקן אותו גילו במודגש. מיכאלה נעצה את חיוכה החד
והמבריק היישר בעיניו. הו היכן הימים, בהם שלט ללא מצרים
בהבעות פניו? מבט צורב אחד או עווית קלה של בוז-נסיכים בזווית
פיו היו טוחנים את גילו לאבק. הוא נרתע לאחור. רתיעה קטנה,
כמעט בלתי מורגשת, ומיכאלה העמיקה את חיוכה.
"סליחה." אמר נרי. הוא היטה את ראשו הצידה וחייך במבוכה,
בתערובת ארומטית של ספק ביישנות מודעת לעצמה וביטחון עצמי עמוק
שורש.
קארן הביטה בו בעניין. הנסיך שב ועלה על סוסו. מעתה לא ישמוט
עוד את המושכות. החיוך נותר על שפתיה של מיכאלה, אולם עתה היה
קפוא ונטול קפאין, מין חיוך אדיב של מארחת.
"טעיתי. חשבתי שקוראים לך קרן. אנחנו מכירים, נכון?" במופגן
חייך אליה בלבד.
"לפני שנסענו לארצות הברית למדנו באותה כיתה. באמת בארץ קראו
לי קרן. מפליא שאתה זוכר." היא דיברה מהר במבטא אמריקאי קלוש.
בחיוך של קרבה נענתה לחיוכו והותירה את גילו ומיכאלה מחוץ
למעגל הקטן שנוצר בין שניהם. בת ברית לרגע.
"אבל בבית קראו לי תמיד קארן. אמא שלי בחרה בשם הזה, אני חושבת
שהוא עובר במשפחה שלה. היינו המון שנים בשיקגו. למעשה, אני
בקושי זוכרת את החיים שלי בארץ לפני הנסיעה. גם קודם היינו
המון בחוץ. אבא שלי עבד בבלגיה ובלוקסמבורג, ואנחנו בעקבותיו."
"עכשיו אני זוכר מצוין. קרן גופר. את היית הכי קטנה בגן רותה,
רזה כזאת, והחברה הטובה שלך היתה חמוטל. את בכית, כשנפרדת ממנה
והיית צריכה לנסוע, ורותה אמרה שיארזו את חמוטל במזוודה
לבלגיה."
"ללוקסמבורג." אמרה בשקט.
"ואחר כך, כשחזרת, למדת איתנו בכיתה א' אצל הדסה."
"וגם בכיתה ב'." אמרה קארן באותו קול שקט , ונימה דקיקה אך
גלויה של קוצר רוח זהיר נשזרה בקולה.
השיחה לא היתה לרוחה. הוא זכר יותר מכפי שאמור היה לזכור, הביך
אותה בפכים הקטנים, הטרחניים שנמחקו זה מכבר מתולדות חייה. הוא
הרגיז אותה, אבל גם החמיא לה. הוא זכר אותה טוב יותר מכפי
שזכרה היא את עצמה, את רותה הגננת, את חמוטל, את הדסה שלימדה
אותם בא' וב', אותו עצמו ואת גילו. הכל היה מטושטש.
הוא היה נסיך רכוב על סוס, מלא כל כך בהכרת ערך עצמו עד
שנזיפה, גלויה או סמויה, או התעלמות ממנו לא באו בחשבון. היא
לא התכוונה להרפות ממנו, ולכן חייכה אליו שוב.
אנחת רווחה חרישית נשמעה מכיוונם של גילו ומיכאלה. הוא לא דפק
הכל עם הספר זיכרונות שלו. את מי זה מעניין?
"חמוטל, זאת לא ההיא שיושבת ליד רווית?" הפיח גילו, שישב שש
שנים ליד חמוטל והיה מחליף אתה תפוח בתמורה לסנדביץ', רוח חיים
בשיחה.
"חשבתי ששמת עליה עין," אמרה מיכאלה לנרי. "אמרתי לגילו שאתה
מתחיל להתקרב לסוג הזה. הוא אמר שאני טועה."
"חמוטל," הרהר נרי בקול רם "חמוטל, חמוטל..." הוא נהנה לנקוב
בשמה בפרהסיה. נקבים נקבים. "...זה נשמע כמו חומט...סוג של
לטאה."
מיכאלה צחקה וקארן חייכה. הן הביטו זו בזו, ואז ניגבה קארן את
החיוך מעל פניה.
"תפסיקו," אמרה "אנחנו מגעילים. היא חמודה, חמוטל, מקסימה
כזאת. אני זוכרת אותה מאד לטובה. היינו מתכתבות. מה זאת אומרת
'הסוג הזה'? איזה סוג? בעיני כולם שווים."
קשקשנית. ממציאה את עצמה תוך כדי פטפוט. בוראת את עולמה בהבל
פה. ותאמר קארן "ויהי אור" ויהי אור. קרן אור. אור קורן. אור
שבעת הימים. אבל היא יותר טובה ממני, כי אני משתף פעולה עלוב,
חומט דפוק ומכוער, והיא הגנה על חמוטל.
היא זוכרת אותה.
מאד לטובה.
בעיניה כולם שווים. היא קרן אור.
שתוק אידיוט, לא קרן אלא קארן.
השם
שעובר
במשפחה.
חמוטל. חמודה. חמוטל, זה לא ייקח הרבה זמן. בינתיים אני משאיר
אותך בשטח המוקף בסדק, בקו גבול ברור אך בלתי נראה. בינתיים
קארן מחבקת את מתני מאחור, ואנחנו דוהרים לעבר השקיעה.
|