הצורות זורמות ומתחלפות, ולבסוף מובילות אל היעד היחיד המתקבל
על הדעת - האמת. ומהי אמת? זו האמת שאני רואה? או שמא זו אמת
קבועה, כמו גורל, הנשלחת אלינו מלמעלה והמובילה את העיוורים
בדרכם?
השאלות נוזלות לי בין הידיים, אני טובלת את קצות אצבעותי במרחב
האינסופי של הבלתי נודע, ומוצאת שעולמי הגדול והמוכר כל כך הוא
רק אי קטן של קרקע מוצק בים המשתנה, החי, הנושם וגונח כמו יצור
פרהיסורי ענק ועצל.
הלבן סביבי. זהו לבן אוורירי ושקפקף, כמעט חסר כל צבע, או אולי
להיפך - מורכב משבעה מיליון גוונים בבת אחת היוצרים את הלא-צבע
האבסולוטי הזה.
ישנה מוזיקה. קולות גבוהים ונמוכים כאחד, טוויים אחד אל תוך
השני, מסתלסלים סביבי בטבעות ובשרשראות בצבעי טורקיז בהיר,
לעיתים לוונדר, ולעיתים באדום-סגול כהה... הקולות הם קולות של
אישה. אחת - קולה גבוה וצלול, השניה - אלטו, והשלישית - קולה
בוקע מן המעמקים; לא, לא של גרון אנושית, אלא ממעמקי היקום.
וכך שלשת הקולות מנגנים, וסוחפים אותי בריקוד הפראי והמרחף
הזה, מעל לעולם, מעבר לעדן, מבעד לחומר ולגוף.
זמן לא קיים. אנחנו משחקות, קוראות אחת לשניה, וההד מהדהד לו
בריק החלבי. הצחוק מתגלגל מפי, כדורים קטנים וגדולים, כדור
בתוך כדור, בכל מיני צבעים, צהובים וכתומים, כמו בועות סבון
מחיים שנישארו הרחק מעבר למראה.
אני לא מזהה את הקול שלי. אני מרגישה את תנועת שפתי, אך שום
צליל אינו יוצא, רק לחישות, כמו רוח המרשרשת בעיצים. "אל
תנסי," אומר קול בראשי "קשה ליצור עם המחשבה ביומך הראשון.
פשוט תחשבי.... אנחנו נבין."
וכך גיליתי שדבר אינו מוסתר בעולם. אף לא דבר, אשר קיבל את
צורתו במילים, בין אם זו מחשבה חבויה היטב או צעקה המרטיטה את
גלי הקול למרחקים.

רציתי לראות את עצמי, אך לא מצאתי מראה. ניסיתי למשש את גופי,
אך הוא הסתבר להיות רך וקליל, כמו חומר חדש לגמרי שיכולתי לעצב
כרצוני. חומר שהיה חזק כמו פלדה, ומתמסר כמו פלסטלינה, וחלק
כמו סאטן, ונושם כמו עורי הישן. לאחר כמה ימים (ימים?) מצאתי
את אותו העור הישן, אשר השלתי כמו נחש, בצל סלעים
אפורים-כחולים, מסודרים בחצי מעגל על מישור חול זהוב-לבנבן.
"עוד אי של מציאות," חשבתי. אכן, זו היתה מציאות שונה. שם גופי
הריק נמנם לו בשלווה, ולא הרגשתי כלפיו שום נוסטלגיה. עצמתי לה
את הריסים, ומאחוריהם היה ריק. השכבתי אותה בצל הסלעים
הענקיים, וחיכיתי שהיא תמוג באוויר. "אולי איזו מוזיקה?"
חשבתי, וניסיתי לדמיין לוויה שמחה בגוונים רכים של משי.
הרגשתי כמו הנסיך הקטן שיצא למסעו, אבל במיקרה שלי לא היתה בי
הכמיהה לאהבה, הייתי שלווה. "אז בקשר למוזיקה," חשבתי שוב
וניסיתי לדמיין סימפוניה קלאסית עם תופים וגיטרה חשמלית וזמרת
אופרה. צלילים החלו להגיע מקצות הבריאה והסתחררו במעגלים, ושמש
אדומה ועגולה הצטרפה לחגיגה אי שם מתחת לאופק, זורעת אור אדמדם
ומרגיע. גופי הישן והחלול החל להיעלם, להתמסמס... כרכתי את
ידיי סביב הברכיים, ישובה על גיבעה לא רחוק משם, וצפיתי. בקצה
השני של התבל חיכתה לה מראה שלא אעבור דרכה לעולם.
"הי" אמר קול חדש בראשי. בסקרנות עיניי תרו אחר בעלי הקול.
"כאן, לידך" אמר הקול וצחק. פניתי שמאלה.
הוא נראה כמו אדוניס - גוף בצבע שיש בז' מרודוס, ושיער מתולתל
בירוק ים. וככל שהסתכלתי, כך יותר ויותר נראו תלתליו כאצות ים
עצלות הנעות באיטיות במים השקטים, וכונכיות מסולסלות נראו פה
ושם, נוצצות באור השמש האדומה. חייכתי אליו. "הי" חשבתי,
וכיוונתי את מילותי לעיניו העמוקות, ירוקות גם הן.
"את חדשה, נכון?" הנהנתי.
"ניקה."
לא ידעתי בודאות אם זו הייתי אני אשר הצגתי את עצמי, או הוא
ששאל לשמי בניחוש כל כך מוצלח. "נכון," אמרתי "ואתה?"
הוא משך בכתפיו. "קראי לי אדוניס. לפני שבאת היה לי שם פשוט,
וזה שנתת לי מוצא חן בעיני יותר." ושוב נזכרתי שהמחשבות
יוצרות, ואין להסתירן. אבל זה כבר לא משנה. הבטתי בו, והוא
הבין. חייכנו.
ברגע הזה גופי הישן נעלם כליל, אפילו חיוך לא נשאר ממנו. לפתע
הרגשתי קלה כל כך, קלה יותר מהאויר הצלול סביבי. פרשתי את ידי
ובנשימה עמוקה ריחפתי מעלה. אדוניס צחק בשיניי השנהב שלו
והתנתק אף הוא מהחול הבהיר. הוא הביט בי בהערצה. "את יפה כל
כך," הוא אמר לי "וכל כך קלילה; אפשר לשנות ולא לאבד אותך
באותו הזמן."
"ומה זה אומר?"
"ואת לא מרגישה? את כמו פנטזיה, זורמת ומשתנה, מוארת מבפנים.
הנה - עינייך כתומות ועורך שחום; והנה, רק חשבתי, ועורך מבהיר,
עינייך מתארכים, שערך המשיי הולך גלים גלים..."
בחנתי אותו לשניה. "בוא אלי" חשבתי, וקרבתי את גופו המוצק.
נגענו.

אני לא יודעת כמה זמן עבר, אני רק יודעת שמישור החול הלבן
נעלם, והתחלף במים המלטפים של המרחב הימי הפרהיסטורי. השמש
האדומה כניראה שקעה אי שם בתוך האוקינוס העצום והרדוד הזה, ואי
שם מעבר לקצו אור נחלש הזכיר לי שקיעה שראיתי בזמן ובמקום אחר.
כך שכבנו במים הרדודים האלו, באמצא שומקום, פנינו מופנות אל
תוך כחול כהה אינסופי, שזור בכוכבים זרים, וירח זהוב היה תלוי
נמוך מאוד במרכז הרקיע.
אדוניס סיפר לי סיפור.

"תשכחי את מה שידעת, הוא אמר לי. את ראית כמה קטן נראה עולמך
מכאן, את יודעת למה את מסוגלת, את כבר מתחילה להבין איפה את
נמצאת. אני לא אספר לך על זה. אני אספר לך סיפור... אמיתי, כן,
עד כמה שמושג האמת מתאים לכאן. אז, עוד לא היה כזה מושג, לא
היה בו צורך. לא היו גבולות בין דימיון למציאות - אפילו לא
ידענו מהם הדברים האלו. אני לא יכול לומר לך מתי: גם זמן לא
היה. בכלל, אני חושב שלמדנו מילים בשלב מאוחר יותר, כי גם בהן
לא היה צורך... אולי זה קרה אתמול, ואולי בעוד 1000 שנה, אני
לא ממש רואה את ההבדל. אבל זה קרה לפני.
בהתחלה היינו לבד, ולא היה עוד את האי המוזר שלך. אחר כך כבר,
בתקופה הנקראת אחרי, צץ לו העולם הכחול-עגול ההוא, פשוט נולד
לו מאבק כוכבים, אבל לסיפור שלנו הוא לא משתייך. כל זה קרה
לפני שהיו שפות, מוות, אושר, או חומר החיים ממנו טויים בני
האדם. הייתי אז רק רוח מרחפת, כמו כל השאר. במסעות מאי לאי
ביליתי את ימי חיי (נקרא לזה ימים, לשם הנוחות). לא ידעתי אז
מה אני מחפש, אפילו לא ידעתי שאפשר "לחפש" משהו, ולא למצוא.
מכוח האנרציה בלבד המשכתי הלאה והלאה. זה נמשך.... הרבה מאוד
זמן, כנראה, אם גם אני מרגיש כאילו זה שייך לעבר - עבר שבעצם
לא קיים כאן. יום אחד הריק הלבנבן החל להתמלא צבעים. פה ושם
עדיין ביצבצו איים שנשארו ממשהו קדום יותר ממני. עד אז לא היו
לנו צבעים, אבל הנה, הם החלו להתרכז בתוך הלבן האינסופי, ליצור
צורות שזרמו והתחלפו. הם פעמו סביבי, בתוכי, והתמלאתי במשהו עד
גדותי - משהו אדיר וחדש, משהו שנולד במעמקים, והחליט להשפך
דרכי החוצה... מאז, הכל השתנה. התחלתי ליצור. באו אחרים. באו
והלכו. הגיעה תקופת האחרי.............. "  

חיכיתי שהוא ימשיך. לבסוף שאלתי "זה הכל?"
הוא חיבק אותי, והחיבוק הפשוט הזה, במים המלטפים, צרם אי שם
בפנים במתיקות בלתי נסבלת.
"כן, זה הכל." הוא אמר בשלווה. ופתאום הוסיף "אם את רוצה,
תחזרי. את יודעת את הדרך הנה, את יכולה לבוא אלי מתי שבא לך."
הצבעים נזלו למול עיניי. התחלתי לבכות. "אתה תמיד לבד כאן?"
"כן... או שלא. בשבילי אין זמן. כשתחזרי, בשבילי זה יהיה כאילו
שלא עזבת. ואל תבכי, או שהמים יהיו מלוחים."
"זה למה הם מלוחים אצלנו על האי?"
"כן, אבל אז אני בכיתי. משמחה. "
"בסדר, אבל לא עכשיו."
"מתי שבא לך...." אבל ראיתי שהוא חייך. נרדמנו.

התעוררתי על החול, לבד, בעולם בו השמיים היו במקום הנכון,
והכוכבים היו מוכרים. אבל הרגשתי בשינוי. השפתיים, בלי שארצה,
נמתחו לחיוך מלא אירוניה. הקולות עוד הסתלסלו סביבי, מלודיים
יותר, אנושיים. היה לילה. אורות נצצו בקצה השני של המפרץ.
הרגשתי בבית.