"איך שאת רוצה" אני לא אתווכח ואהיה קטנוני.
הדלת מתרוממת, היא זורקת את האשפה פנימה. הם ירוקים אצלכם,
הצפרדעים, כאן הם כתומים, משרים אוירה צעירה, אקספרסיבית.
היתה צחנה כשהדלת היתה פתוחה.
"מסריח" היא אמרה.
מסריח זאת המילה שחיפשתי.
המברשות האנטי-סטטיות צריכות להיות במקביל כדי למנוע חיכוך,
אבל לא חשבו על משהו שיוציא את הריח.
עולה הרושם שלעיתים הסתייגה מיכל מתפקידה בתור חברה שלי,
ואולי היא חשה הקלה מסויימת עכשיו כשהחברות שלנו מגיעה לקיצה.
פגשתי אותה לראשונה בטקס הנחת אבן הפינה לאגף החדש במתנ"ס
שלנו, שחודשיים לאחר מכן הקרינו בו סרטים של טרזן בימי שישי.
זה היה ביום ראשון ה-13 לאוקטובר,
היא לבשה ג'ינס כחול, חולצה לבנה ווסט חום.
היא היתה יפה.
עברו 8 שנים מאז, ועכשיו אנחנו עומדים ליד הפח, ונורא מסריח.
לא רק מהפח.
הספינקס המצרי, כמו שאנחנו יודעים, שומר את הכניסה לעולם
המתים,
וגם מבריח גנבים.
לי אין ספינקס.
אז לא היתה לה בעיה לגנוב לי את הלב.
מדענים חשבו שיש המצאה גאונית לאנשים שאין להם ספינקס
הם קראו לזה אהבה.
אהבה, מושג שיצרו לפני עשרים שנה עם הופעתן של מערכות מחשבים
עם תוכנות המתאימות למשיכה ורצון הדדי בין שני בני זוג.
היה לי מחשב, אבל לא היו לי את התוכנות,
ובכל זאת חשבתי שאיתה מצאתי אהבה,
הייתי די בטוח בזה עד שהיא אמרה שאנחנו רחוקים אחד מהשני
"אתה סטאטי, כמו מנגנון על ציר, מסתובב סביב עצמך, אנחנו לא
נכנס לזה עכשיו"
אבל אני יודע שזה בגלל נעם.
"מי זה נעם?" אתם בטח שואלים.
ובכן, הבחור הזה נראה יותר אמיתי מאשר אצל בוטיצ'לי,
הוא מדוייק מאד באנטומיה של הפנים, ממש מרגישים את החיספוס של
הדמות, הוא מחובר לרקע בצורה מאד טבעית,
והוא מאוהב בחברה שלי.
הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה כשעוד הייתי חבר של מיכל,
דווקא אז הוא לא היה מחובר לרקע בצורה טובה כל כך
הוא היה כמו עבודת פוטושופ גרועה.
זה היה בפראג.
היינו בכנסייה מסגנון הרומנסק,
תחשבו על בניין מסיבי עם חלונות קטנים,
בתוך הכנסייה יש חלל ענקי, ויש מזבח במרכז,
נכנסנו ממערב ופסענו רגלית לכיוון המזבח שנמצא במזרח,
לכיוון ירושלים
עברנו על פני עשרות פסלים, מדהימים ביופים
ואז הוא עמד שם.
הוא היה עלבון לאמנות הרומנסקית, הוא היה נראה כמו הירוגליף
מצרי
הראש שלו היה בכיוון אחד והגוף בכיוון שני.
זה היה מצחיק.
אבל מה זה משנה?
אנחנו עדיין ליד הפח,
אבל עכשיו נעם הצטרף למסיבה שבתוך הראש שלי.
אתם יודעים, היא היתה מיוחדת פעם,
העברית שלה היתה פשוטה והיתה לה הקפדה על ניסוח פשוט וברור.
המשפטים שלה היו ברורים, ומתאימים לאנשים מכל רמה שהיא,
ולא היה משהו יותר טעים מארוחת יום שישי אצלה בבית.
היום היא השתנתה, נהיתה לחוצה.
צריכים לכוון את הלחצים שלה באמצעות ברגים אקסצנטריים.
בלחץ מסויים היא היתה יכולה להיות הנסיך-ערפד מטרנסילבניה,
ובלחץ מסויים היא יכלה להיות "קוקה-קולה קיד".
שמונה שנים.
ויתרתי.
ידעתי שזה בגללו.
מסריח.