עוצם עיניים ונותן לעצמי לנדוד,
והוא תמיד חוזר לאותו מקום.
לאותם הקולות, מראות וצבעים,
השתיקה הדיבור, אך בעיקר המחשבות.
נפשי יוצאת אלייך, לאחוז ברכות ולאהוב.
לנשק לשפתייך המשכרות, להושיבך לידי,
להניח ראשך הקט בחיקי וללטף את שערותייך השחורות כפחם.
צחוקך הרך המתגלגל כפעמון, ומצלצל בכל ענבלי העיר.
קולך המלטף והבל פיך,
שגורמים להיזכר ולראות,
עינייך הקודחות חור בנישמתי,
וכל כולך נמצאת שם.
אני מנסה למנוע זאת,
מקווה, אך יודע שלא יקרה.
מנסה לשכוח את הנערה המשגעת הזו.
ידך נוגעת מעבירה בי רעד,
צמרמורת בגוף.
שוב נועץ בך מבט,
ואת אפילו לא רואה,
שאני שבוי בך כך.
לא יודע מה לעשות, לומר לך לא יכול,
לא רוצה לאבד, ומפחד לנסות,
אך עדיין כואב וממשיך לשתוק. |