"אין מה לעשות איתה. תחכו שבוע- שבועיים, ואולי התרופות יתחילו
להשפיע. אבל אני לא מבטיחה שום דבר."
"דוקטור, את חייבת לתת לנו לראות אותה."
"זה בלתי אפשרי כרגע. אמרתי לכם- בעוד שבועיים. אולי חודש."
"דוקטור, בבקשה.... "
"אני אומרת את זה לטובתכם. אם אתם רוצים לסכן אותה אז תיכנסו,
אבל תזכרו שזה בניגוד לחוות הדעת הרפואית שלי."
"לא, לא... זה בסדר. אנחנו נחזור בעוד שבועיים. שלום."

דוקטור לווין העיפה מבט אל הדלת הנטרקת, ונכנסה אל החדר השני
שבו שכבה נערה חיוורת, מחוסרת הכרה, במיטה גדולה ולבנה. "חבל,"
חשבה לעצמה, בעודה משרבטת משהו על הגיליון הרפואי שהיה מונח
לצד המיטה. "עוד היה יוצא משהו מהילדה הזאת. אבל זה קורה
במשפחות הכי טובות, כמו שאומרים..."

דוקטור לווין יצאה מהחדר, ועברה לחדר נוסף, בו שכבו עוד ארבע
נערות חיוורות במיטות לבנות. היא בדקה לכולן את הדופק
בסטטוסקופ לבן, כתבה הערות בגיליונות לבנים והסיטה את
הווילונות הלבנים שהכניסו לחדר אור של יום שמש אביבי. לאחר מכן
יצאה מהחדר וסגרה את הדלת בעדינות.

היא יצאה מהבניין אל מגרש החנייה, בעודה מהרהרת בהרצאה שעליה
להעביר באוניברסיטה בשבוע הבא. דוקטור לווין הייתה מרצה מבוקשת
בפקולטה לרפואה, והיא הייתה מאוד גאה בעצמה. עשרות סטודנטים
היו באים להרצאות שלה, מקשיבים בהתפעלות וכותבים כל מילה
שיוצאת מפיה במחברות ספירלה גדולות. וזה לא הפליא אותה בכלל-
תחום המחקר שלה היה מרתק לחלוטין.

היא אפילו הבטיחה לכמה מה"קבועים" בהרצאות שלה שיום אחד תערוך
להם סיור במכון המחקר הגדול והלבן שלה. היא תוביל אותם מחדר
לחדר כמלכה בטירתה, תסביר ותפרט על כל דבר, והם ילכו אחריה
ויקשיבו לדבריה בצימאון. לבסוף תיקח אותם לקומה העליונה, שם
נמצאת הקליניקה האמיתית. והם יפערו עיניים משתאות, ויכתבו
בהתרגשות בספירלות שלהם את כל מה שלמדו על נערות עם לב שבור.