מוקדש ללו.......


היא הלכה בשדה והתרחקה מהמציאות,
היא הרחיקה לכת וכל צעד שעשתה היווה חומה נוספת בינה לבין
העולם שבחוץ.
היא ידעה שהיא לא מתאימה לשם... היא ידעה שהיא שונה... אחרת..
ואולי דווקא זה מה שגרם לה לא לרצות להיות חלק מהם.
פעם היא הייתה שייכת, פעם היא הייתה אחת מהחבר'ה.
אבל היום.....

היום היא מביטה בהם מלמעלה...
היא נהנת לשוטט בשדות האינסופ הירוקים, היא נהנת לצחוק להם
מהגבעה הקסומה שלה.
היא ידעה שיום אחד גם זה יגיע, אבל היא העדיפה לא לחשוב על
זה...
היא רצתה לדחות את הקץ...
היא לא הבינה מה קרה שגרם לה להיות שונה כ''כ מהם...
היא לא הייתה מהנסחפים, היא לא רצתה ללכת עם הזרם..
והיא נדרה לשמור על הייחודיות שלה..
הלב שלה אמר לה שהיא צריכה להיות במקום אחר, היא לא רצתה לגמור
כמוהם.
בלב שלם היא התרחקה מהעדר בידיעה שהדרכים נפרדות לעד...
היא לא רצתה למצוא את עצמה בצלחת.
היא לא תיתן להם לאכול אותה...
היא המשיכה בהליכה האינסופית בעוד הפעמון שעל צוארה מצלצל עם
כל צעד..
עדנה הייתה בטוחה בזה.

                        היא מעדיפה שיענדו אותה...