ילד קורן. ילד-ניצוץ.
חיוך שובבות לעולם על פניו.
וכל גג בעיר הזאת
יחבק אותו אל חיקו בשמחה.
הרי בגובה כל חייו.

נעלי הבד הירוקות
נשחקו במקצת
במרדף אחר פרפרים.
אך הכנפיים שבפנים
לא איבדו תומם.

צבע חד.
לעולם ותמיד -
מלאי משמעות.
חיים בו
בסערה, ללא צל של ספק.

רוח ילדות פרועה
מתעופפת מעל העיר,
בחשיכה,
מרקדת עם הכוכבים,
מתנדנדת בערסל הלבנה.

ושוב,
למטה,
ולמעלה,
ולמטה,
וכך בלי הפסקה.

ולפעמים,
כשמתחשק מאוד,
הולך הוא
לשוטט בשמיים,
להציץ בחלונות הגבוהים.

וכל רצונו לעזור.
את האור הוא נושם,
לא את האוויר שסביב.
ופתאום,
יצנח לבו
ונפשו תפרפר
כמו ציפור בשבי

למראה נפש אחת, בודדה.
רק צל עגום יושב בחלון.
אך אותו צל,
בעוד לילה,
שיחלוף בעולמות אחרים,
ייהפך בחזרה
לילד קטן עם עיניים בורקות.

בכל לילה שאחרי,
יינעצו בשמיים עיניו.
בשקט, מחסיר נשימה,
יצלול אל העומק הכחול,
בכמיהה למה שמעבר.

ולא יידע
שאותו ילד
עם אגדה בעורקיו
כבר נישא לו הרחק,
אל על.


אך יום אחד
נקרעה רקמת חייו.
נשבר לשני חצאים לבו,
ונפער חור שחור
שלא יכל למלא.

לא ידע להתמודד איתו.
ילד מואר היה,
ותו לא.
נער חופשי,
נולד מאור,
וחי כל חייו
בחיבוק אלוהי של קשת בענן.

מה לו
ולכאב?

אך הכאב לא שאל.
הוא בקע פתאום,
פילח בסכין צורבת,
והשאיר מאותו נער
חלקים- חלקים.
קצוות שרופים.

עמוק בפנים,
הייתה זו התודעה
המרה,
והחיים שלמטה,
שלא יוכל להחזיר לעצמו
לעולם.
ואויב שלישי היה לו.
אויב
שלא פגש אף פעם
פנים אל פנים.

הייתה זו אהבתו,
שנולדה וחיה בלי זכות קיום,
שנעצה יתד
וגרמה לדימום אטי
עמוק בתוכו.
כאב צורב,
ששרף והשאיר זיהום,
ניפץ וחילל את התום.

בהתחלה
לא ידע מדוע.
לא ידע להסביר.
רק אורו דעך במקצת,
בכל יום,
כמו נר שנכווה מרוח.

ישב על גג אחד,
עף אל האחר,
הסתובב באוויר
והרגיש בכאב.
מהבטן, והלאה, לבית החזה.

מתכחש,
משקר,
שורף
בלהבות צורבות, של אותה מדורה
שהסיקו אויבים נסתרים,
מהם חמק לא פעם בחלומותיו.

האם השיג אותו
אותו חץ מורעל,
שלנצח ישאיר צלקות בנפשו?
שיכבה אותו,
שיסגור מעליו
בתהום שחור?

ואם אלוהיו,
אביו,
יעזבנו לנפשו,
להלחם בקרב
בו כאבו יגבור עליו?

ישב על גגו של בניין גבוה.
מתחתיו זרמו מכוניות,
במערבולת אורות זועקים.
מעליו- גובהו שלו, הלילי.

והצריבה,
ששרפה כפות ידיו,
שהתפשטה בתוכו
כמו מחלה סופנית,
הייתה אנושית.

כשהזיז רגליו,
כשניסה לחייך,
כשחשב ונשם,
הייתה איתו.
הייתה חלק ממנו.

התייסר והתחיל לבעור מבפנים.
השתולל באוויר,
עף במהירות שלא ידע.
הרוח רעשה
והכתה  באוזניו,
והקור לא סתר את הצריבה,
חוסר האונים רק החמיר אותה,
ולא ביטל.

מה זה, אבי?
מה כולה אותי כאן, למולך?
האם אלה אויביי בנפש
שניסו להרגני?

שהרי מהם חמקתי!
מהם חמקתי לא פעם, אבי,
זאת ראית.

מה  הרעל הזה,
שהופך עיניי אדומות,
שמוחק חיוך משפתיי,
מונע ממני לחיות?

האם מותי הוא?
ואם כן,
ממה אמות?

סגר עיניו ונשכב.
התרומם באוויר.
כוכבים מעליו,
כוכבים מתחתיו.

נהפך לכאב.
שרף אוויר מסביבו.
כיווץ עפעפיו.

ושקטו שמיו. פתאום
נאבד פס הקול,
ניתק הקשר
עם העולמות.

ומחשבתו היחידה בתבל
הייתה

אבי.
עשה שזה ייגמר
בשבילם.


ופתאום - הבזק.
וצל של קשת בענן
נראה בחושך.

והרגיש את עצמו שוב -
חי ונושם,
נשימות צמאות אור.
הרגיש את ידיו ורגליו -
קלילים מתמיד.

הסתובב באוויר
וחייך.

וצחק,
צחוק פרוע,
שנישא מעל העיר,
מהדהד בכל עליית גג ריקה.

צחוקו שלו,
של נער
שחייו פועמים
בלבבות וחיוכים,
שעצם קיומו
משולב באלפי מוקדי אור -
הילדים האבודים
שהציל.

אורו נותר,
וחיוכו נצנץ גבוה במרומים,
בשביל עיניים
שיופנו אל על,
בכמיהה לאתר,
להנצל מצרות קטנטנות,
שגורמות לדמעות
שלהן אין זכות לטפטף בעולם -
דמעות ילדים.

וכל אחד מהם,
באותו לילה,
התהפך במיטתו
והתכרבל בשמיכה החמה,
בחיוך מתוק בחלומו,
כשנשיקה קלילה,
שנחה על לחיו
נושאת אותו שוב,
הרחק,
אל העולם המואר.

והכוכב השני מימין
ממשיץ לנצוץ
בשבילו.