קחי אותי כבר אליך,
בכל שעה קחיני בידייך.
קחיני בכבסך בגדייך,
רוכנת כיור , לשות אצבעותייך.
ואני בין ידייך, דוהה מהנאה,
מנצנץ מבעד מימיך,
מתכווץ ונסחט בידייך,
לצורות שיצרת בי.
לצורותייך.
ואסתבן תחת ידייך,
בהתמכרות לליטופייך,
שהופכים לשפשופי חרם,
על כתם בגופי שקם לעמוד מולך.
ולאחר מכן תלי אותי בשמש,
גבוה למול חלונך, ואתייבש,
למול אורח חייך,
שנפרש לפני בנתחים בלבד,
נתחי חדרך מול חבל יבוש.
שם אני ועודני,
יבש כבר, ומלא בשמש.
ממתין שתגאלי אותי מהבדידות הנקיה
שיצרת בי.
ושתבואי ללבוש את החולצה שלך,
שוב בלי חזיה. |