קראו לה לי. בעצם ליטל אבל אני קראתי לה לי. זה היה מן ניק
ניים כזה שאהבנו לשחק איתו. ככה בעצם הכרנו, לפני איזה שנה
כשהיא הייתה בת שבע עשרה ומרוב דיכאון ברחה לנגב להתבודד שם.
אני אמרתי יובל והיא לחשה חזרה, לי. כל כך פשוט. הייתה לה
איזושהי תיאוריה על כל השקט והצהוב האלה. היא פשוט אהבה לשכב
על סלע מזדמן ולהביט בשמיים. לפעמים אני חושב שבגלל זה הכל
קרה, בגלל כל השקט הפנימי הזה. בכל מקרה הייתי באיזה טיול של
התנועה ואיך שירדתי מהסנפיר היא הייתה שם. אפשר להגיד שהאוויר
פשוט קפא וזה לא יהיה שקר, לפחות לא בשבילי. היא הסתכלה עלי עם
העיניים החומות והגדולות שלה וידעתי שאני לא אנשום עוד לעולם.
צדקתי.
עברו מאז כמה שנים, אני יושב פה וכותב ועדיין לא נושם. השיער
הקצוץ שלה עדיין מתנפנף לי בראש והפה שלה, זה שאף פעם לא חייך,
עדיין נח לי על השפתיים עם כל החום והאהבה שרק לי ידעה לתת.
אני לא יודע מה בדיוק היה בה שכל כך הפנט אותי אבל הייתה לה מן
תכונה כזאת. היא הייתה כל כך פשוטה, כל כך שלווה, כל כך לי.
חזרנו מהנגב ושמרנו על קשר. בהתחלה זה היה סתם טלפונים ושיחות
מזדמנות אבל עם הזמן העניינים התחילו להסתבך ומצאנו את עצמנו
מאוהבים באמצע המדבר. באמצע כל השקט והצהוב האלה.
היא באה אלי בוכה כל הדרך מהצפון. היה לה רע ויכולתי לראות את
זה. אני מניח שאיפשהו בפנים ידעתי את התשובה, ידעתי מה יכול
להציל אותה. אולי פחדתי, אחרי הכל אני לא בן אדם כזה ספונטני,
אבל בסוף נשברתי. הרגשתי שאני חייב לקחת אותה מכאן, חייב להרים
אותה לאיזה ענן שיעשה לה טוב או לפחות סלע מזדמן. ככה זה קרה,
באופן ספונטני לחלוטין שבכלל לא ידעתי שיש בי, הסתכלתי לה
בעיניים החומות והגדולות ואמרתי לה "בואי, נוסעים לנגב".
אני לא זוכר איך הגענו לשם כי הייתי שרוי במן אוטופיה רגשית
אבל העיקר שבסוף הגענו והאור בעיניים שלה נדלק. כמו שכבר אמרתי
היא אף פעם לא חייכה אז לא יכולתי ממש לדעת אם אנחנו פה כי היא
רוצה או סתם כי אין לה מקום אחר. זה היה השבוע הכי ארוטי בחיים
שלי. עצוב ושמח. עצוב להסתכל עליה ושמח להיות איתה. היא כמעט
ולא דיברה. כמו חתולה לוקחת את מה שהיא צריכה וממשיכה הלאה וזה
היה בסדר מבחינתי כי את כל האנרגיה שהייתי צריך שאבתי רק
מלהסתכל עליה.
שכבנו על המיטה בחדר שלי ודיברנו. רציתי לגעת ולחבק אבל ידעתי
שאם אני אפריע לשקט הפנימי שלה להיסגר הכל יתפוצץ. אם מישהו
היה רואה אותנו מבחוץ היה נדמה לו שהכל סובב סביבה אבל בפנים
סבבנו סביב עצמנו וסביב השקט הפנימי שלה. לי לא חשבה יותר מדי,
הכל בא לה בטבעיות והיא לא פחדה לשתף. אני זוכר ששכבנו ביחד רק
שנינו במשך שעות. לא במובן הזה, כל אחד בצד שלו היא דיברה ואני
הקשבתי. לפעמים אני שוכב על המיטה שלי ומעלה זיכרונות ככה סתם
רק בשביל לחשוב על הבועה שלנו ואיך לי יצאה ממנה ואני נתקעתי.
בערך שבועיים אחרי שחזרנו מהמדבר אמא שלה התקשרה אלי. לי ברחה
מהבית ואף אחד מהמשפחה מהמזדיינת שלה לא מכיר אותה מספיק טוב
בשביל לדעת איפה היא. למרות שידעתי לאן היא ברחה החלטתי לתת לה
קצת זמן עם עצמה. כנראה שידעתי שזה הסוף וניסיתי לדחות אותו.
אחרי לחיצות של ההורים נסעתי להחזיר אותה מלווה בפחד ממה שאמצא
שם. כשהגעתי לנגב היא לא הייתה שם, היא כבר חזרה הביתה. מתאים
לה כל הדרמטיות הזאת. להשאיר לי מכתב על איזה סלע מזדמן ולדעת
שאני אמצא אותו. פתחתי את המעטפה והייתה שם רק תמונה אחת שלנו
מהתקופה הטובה. מאחורה היא רשמה בכתב הזורם הזה שלה "תודה".
ככה היא השאירה אותי עומד המום בתוך כל השקט והצהוב האלה.

היא כל כך יפה. כל פעם שהסתכלתי עליה אהבתי אותה יותר. אולי
פחדתי, כן זה מה שקרה, פשוט פחדתי לאבד אותה. גם היא פחדה,
אחרת למה נשארה כשהיא כל כך בודדה? עצרתי לרגע לדמיין אותנו
בתוך התמונה. היינו ביחד, מאוהבים, בודדים כאילו אין מחר. ככה
זה נגמר, בצרחה ארוכה... ואז שתיקה!