העניין מבחינתי סגור.
בתום פעולת הלעיסה והבליעה אני שבע.
לעיתים מאלצים אותי להעלות גרה:
מילים תלויות על חוטי חשמל מזדקנים,
נוטפות צבעי מאכל.

הקושי שבשתיקה טמון במבוכה.
כמו אי הידיעה האם שתיקה היא מאמר פוסטמודרני
או ביטוי אוונגארדי.
זכורים לי זמנים בהם האוונגארד היה שומר החומות,
לא, לא של אבנים.
(בין הפוסטמודרניסטים והאוונגארד פעור חלל תפל)

יתכן שהעניין הוא בכך שאין בנמצא תיבות
בהן ניתן להניח מילים.
איני נמלט לשומקום:
הנר לרגליי עדיין דולק.