דניאל, אם אתה שומע...
תגרום לעולם לעצום שנייה עיניים ולהקשיב לשקט.
איך הוא ממלא חללים מדממים בלב רעוע.
איך הוא מרעיד את השברים ברגש שבור.
חומות הייאוש הן גבוהות מדי בשביל לברוח.
הכל אפור. הכל חסר תקווה.
דניאל, אני רוצה שתבכה עבורי. ושירד גשם.
כמו שאני אוהבת. ולרגע, אלוהים ידע שאני
קיימת. וכל האושר בעולם יקיף אותי בטבעת
חום של אמת ראשונית.
ואז... הכל ישקע.
דניאל. כשהכל טובע, על הקצף גולשות גוויות חסרות
גוון, רק געגוע. הוא מכסה אותן בקליפה הבהירה-שקופה
שלו וממלא לי את העיניים בברכות קטנות
של חוסר ברירה ממשי.
דניאל, לפעמים אני רוצה לדעת איך זה להרגיש כשיש אופק.
לפעמים... אני רוצה להיות ילדה קטנה שוב...
להאמין.
20-21.9.03, שתיים לפנות בוקר.
|