כשהתיישבתי בפינת עונשין
פנו אלי התלתלים הזהובים.
הקיר תומך כעת בפוזה המוכרת
של המסע אל תוך גווני הבלונד.
זה רק שיער, ממה את מפחדת?

ולפניהם היה שיער שחור,
חד משמעי בצבע מייגע.
את פעם היית כל כך שונה
לא זה מה שהיה קובע
תפסיקי לחייך ותנסי לחשוב.

תלתל זהוב שאל אותי
על ההבדל בין ביטחון עצמי לערך
"בערך כלום" אני עונה
ומנסה למצוא את הדרך.
אכן, הצלחת להיות אחרת.

"זה ישתנה", אמרו לי לסיכום
קצוות שיער בלונדיני משגע.
ומה עכשיו? (היא מתרוצצת בראשי
כי טרם שכחה את הקירח)
אך אנסה להתרכז.

הם מדברים על דת או על תורה,
ומכחישים כל קשר לתבל התלתלים.
אני עוד אדבר שעה קלה
בעל כורחי אחזור על המילה "תבין".
ושוב הם מחייכים אלי. רק בצהוב.

"עזוב", אני פוסקת בעניין.
הצלחתי שוב לגבור על הוויכוח.
כל הפאות כעת רצות בזמן
עוברות אל מול עיניי. נוצר מצב מתוח.
אך אנסה להתרכז.

כשהתרכזתי לבסוף, הקיר מולי נראה שומם.
הם נעלמו, התלתלים. "זהב טהור".
יבוא היום ואזכר בהם.
שיער חלק, קצר, ארוך או מפרצי חכמה,
זה רק שיער, זה כלום. זו רק פיאה.

זה רק גברים.