אנשים מהלכים ברחוב בדכאון,
זועקים ביגון על כל מה שאבד להם,
ומרגישים שאותם החיים רימו,
למה הם אינם שואלים את עצמם: למה זה לא משתנה?

לעולם לא אכפת מהם, חיים ומתים גם יחד,
הוא עדיין סובב סביב עצמו,
מעולם לא נעצר,
לא בבכי ולא בזעקה.

למי כבר אכפת שאנשים זועקים לאלוהים,
מבקשים לרחמים אחרונים לפני המוות,
"לא רוצים לגיהנום!"
למה שלאלוהים יהיה אכפת כשהוא משחק שחמט עם השטן?

למי כבר אכפת אם האדם הולך או נקבר עמוק באדמה,
למי כבר אכפת מהבכי של החיים,
למי כבר אכפת מכל אותם אנשים שזועקים על כל דבר,
כולם ממשיכים בדרכם ולאף אחד לא אכפת.

לאף אחד לא אכפת מהאדם, לא ליונה שמחרבנת על ראשו,
לא לתולעת שמכרסמת את גוויתו,ולא לכלב שאוכל את עצמותיו,

לא אכפת להם, ולא אכפת לעולם שעדיין סובב,
אבל עדיין האדם זועק לשמים הריקים, לקראת האלים,
לקראת האלים שיצרו אותו, שיביאו לו מנוחה,
אך למה שלמישהו יהיה אכפת מהאדם, כשלאדם לא אכפת מעצמו?