מכירים את תחושת הלבד הזו?
שיכולה לתקוף אתכם פתאום ככה סתם באמצע החיים כשאתם מרגישים שאתם היחידים
ביקום ושלאף אחד לא אכפת? אפילו בתוך קהל של אנשים?
ואז אתם מתקפלים בפינה ורוצים להפוך לחלק ממנה, עם השיער מכסה את הפנים, ככה
שאם אתם בחברה של אנשים, שהם יחשבו שאתם סתם עייפים, ושלא יראו את הדמעות
זולגות להן - את העצב העצום ששואף לפרוץ החוצה.
אז אתם תופסים את עצמכם בידיים, (בכל זאת, זו מסיבה) קמים, מתנגבים בשירותים,
ממשיכים עם החיוך שלכם, חוזרים למסיבה ומקווים שאף אחד לא שם לב....
אבל עדיין עם ניצוצון של תקווה שאולי מישהו כן שם...אולי למישהו בכל זאת אכפת
ממני?