משוררים הם לא משהו שאנשים רוצים להיות, אנשים חולמים על זה,
חושבים שזה נהדר אבל בעצם הם פוחדים להיות כאלה. הם מטבעם
רכושניים ולא יכולים להעביר את תחושותיהם למישהו אחר. בכך
כנראה יש סתירה, כיצד בני אדם רוצים להיות משוררים אך בעצם
פוחדים להיות כאלה?
תנו לי לספר לכם משהו על בני האדם, הם תמיד ירצו משהו שהם
כנראה לא יוכלו להשיג. אולי בזה אני מנפצת את חלומותיו של האדם
הפשוט, אך בכדי להיות אחד כזה, משורר, עליך להיות בעל: מוח
בלתי רגיל, רגשות, ראיה מסולפת ותמימה של העולם, יכולת להעביר
את הראיה למילים ואת המילים לשיר.
תאמינו לי רוב בני האדם, אינם תמימים הם מוצאים את המציאות של
עצמם בכל פינה או חור. יכולים הם לבקר את המשורר, לקטול אותו
אך הם אינם מסוגלים להיות כמוהו.

אני משערת שאני אחת מבני האדם האלה, מנסה למצוא את המציאות של
עצמי. ככל שחיפשתי יותר כך הרסתי את עצמי, שום דבר כבר לא היה
נסתר מעיני, שום דבר כבר לא הפתיע ושום דבר לא כאב. חלמתי
חלומות ולא יכולתי להרגיש אותם, והשאלה הייתה למה חלמתי?
יצר הרסני יש לי, חבל שחלמתי, עכשיו אני יודעת שלא משנה מה
אעשה אקבל לבסוף כאב ורגשות. אם אני חושבת על זה יותר ויותר
אולי אני באמצע של דרך שבה יש  שלבים עולים ויורדים.
עברתי את השלב של לחפש ולראות את הכל, היה גם השלב של הרס
עצמי, והיה השלב שבו לא יכולתי להרגיש אחר כך בא החלום.  
אחרי החלום תבוא הבריחה ואחרי הבריחה תבוא התפרקות ואחרי
ההתפרקות תבוא השבירה. אולי אחרי כל זה גם אהיה משוררת. השלב
הבא אלוהים.
                      רציתי להיות אחת שרואה ובעצם לא רואה
כלום.