"קצת גדולה עליך, אה?"

גם לאחר שקיעת השמש הבחינה חווה בצל שנפל עליהם. החוף היה ריק
לבד מן השניים שעמדו לידם.
זה שדיבר היה נמוך ורחב כתפיים, לבוש במכנסי ג'ינס גזורים
קצרצר ושיערו הצהוב המקליש מתוח ומודבק בקפידה מאוזן עד אוזן
בתסרוקת הלוואה וחיסכון. היה לו חיוך משולש - מכווץ בימין
ופעור משמאל.
-כמו תינוק עם שיני חלב- חשבה חווה משום מה -ועם פלומת שיער
אפרוחית-
השתקן היה צעיר וגבוה. הוא היה סמוק משמש ושערו השחור גזוז.
הוא לא חייך. חווה חשבה שהוא נראה מאופק וחמור סבר כמו חייל
מקצועי. חייל רומאי. אולי כעס על שניהם על שנתפסו בקלקלתם
"יש עוד מקום, אה?" אמר התינוק "שלוף וזוז!" ברגל יחפה בעט
בנרי בצלעו.
נרי התגלגל על גבו. שערו הארוך היה פרוע ועיניו קרועות לרווחה.
החמימות הזהובה התפוגגה מגופו
-קר כמו גווייה-  המחשבות התהרהרו בנחת בראשה של חווה, חולפות
בזו אחר זו כענני נוצה בשמיים צחים.
"איזה יפה, אה? מלכתיופי, אה?" חיוכו המשולש של התינוק נמתח
וחשף חלל ריק משיניים בצדו הימני של פיו. עינו הימנית נעלמה
בתוך החיוך, השמאלית היתה פקוחה לרווחה.
"שארי ככה, בובי, זריז אני. תיק תק גומר, רק בדיקת שטח לפני
כניסת המפקד" אמר ופתח את הרוכסן של מכנסי הג'ינס שלו.

שוויון הנפש נשר ממנה.
מהירה כברק התיישבה, כשהיא כורכת את המגבת הגדולה סביב גופה.
החזייה הירוקה של בגד הים שלה היתה מונחת על שערותיה כמו קשת
לשיער.
"עוף ממני, חלאה." קראה בקול לא לה. קול נמוך ועבה, כמעט גברי.
התינוק בעט בה. עתה הבינה מדוע הרתיעה הבעיטה הקלה את נרי.
ציפורן ארוכה וחדה ננעצה בבטנה. הוא ניסה להדוף אותה למטה, אך
היא התרוממה על רגליה, גבוהה ממנו, ובהתעלמה מן הכאב, תפסה את
רגלו ולא הרפתה ממנה עד אשר שכב על החול מובס לרגע.
"תזהרי בובי, אה?..." צחק כשהתעשת "...היום יום חמישי. זמן
להוריד קצת חלודה."
חווה נרעדה. "מה אמרת?..."
הוא ניתר על רגליו כמו דמות מסרט מצוייר "לא כדאי לך להזדרז
יותר מדי. למפקד שלנו יש זין מפלדה."
                                       

על הברזלים ליד קולנוע "פאר" היו יושבים כל הפושטקים והחברות
שלהם. ככה קראו להם בהתחלה, והמבוגרים המשיכו לקרוא להם ככה גם
אחרי שהילדים התחילו לקרוא להם "ברזילאים".
הילדים הטובים היו חוזרים מהצופים בקול תרועה רמה, שרים בקולי
קולות, וליד קולנוע "פאר" היו חוטפים בדרך כלל מכות רצח
ומשתתקים. שיר אחד, אידיוטי במיוחד, היה להמנונם של
הברזילאים:

למפקד שלנו יש זין מפלדה
בכל שני וחמישי מוריד ת'חלודה
יולה יולה יולה יוללה
יולה יולה יולה
יולה יולה יוללה
שתי ביצים וגולה

המילים היו של חווה.
לא בדיוק יצירה שלמה, רק תיקון קוסמטי. המנגינה והמקצב מצאו חן
בעיניה, אבל היתה לה בעיה עם החריזה:

למפקד שלנו יש זין מפלדה,
בכל שני וחמישי עושים לו הברגה...

איזה מין חרוז זה? חווה שינתה את השורה השנייה, ויורם
ועופרה'לה המדריכים עשו במכנסיים מרוב צחוק. "חווה המשוררת"
קראו לה. המשוררת היתה מאושרת - כולם שרו את המילים שהיא
חיברה, גם יורם ועופרה'לה, גם הברזילאים, שהיו מקדמים את פניהם
של הצופים בשירת ההמנון ומפוצצים אותם במכות בחלקו השני של
הטקס.
אריק היה ראש וראשון למרביצים. דורה, אמא של חווה, אמרה שהוא
ירש את האופי המקולקל של האמא שלו, ושמיוסף, בן דודה, אין בו
כלום, כי, בעצם,  הוא בכלל לא שלו.
אריק היה ילד שקט מאוד בבית ואלים ביותר ברחוב. רק על חווה חס.
כשהיתה מתקרבת, לפעמים לבדה, לפעמים מלווה בחברותיה, היה ממתין
בשקט שתעבור. לפעמים היה מועך את הסיגריה שלו בעקב נעלו ומחווה
מעין תנועת הצדעה בידו הימנית.
מעולם לא חייך.
"פופאי, תצדיע..." אמר פעם לאחד מפקודיו שעמד לידו "...הנה
המשוררת עוברת..."
                                             

"אריק?" אמרה חווה בקול קטן. התינוק כבר גהר מעליה. הבל פיו
היה מר. "...אריק, זה אתה?"
"חווה?..."
התינוק נהדף הצידה והביט בעיניים משתאות במפקד, שחרג מקפאונו
חמור הסבר, והושיט יד סמוקה משמש אל פניה של חווה.
"...חווה פרוסטק? חווה'לה של דורה ויעקב? לא הכרתי אותך עם
השביס."
הוא לא חייך. בעדינות הסיר את חזיית בגד הים שהאבזם שלה הסתבך
בשערותיה.
                         

"צריך להתלונן במשטרה." אמר נרי אחר כך.
"שום תלונה." היא דיברה בשקט "שום דבר לא קרה. הם רק ניסו
להפחיד אותנו."
מבט חד משמעי נורה לעברו של נרי.
"הוא ממש בן דוד שלך? זה גבר עם כבוד! הוא מהצד של דורה או
יעקב?" עיניו של נרי זרחו בירוק רעיל.
"מהצד השני." אמרה חווה בלי לדעת למה.


ת.מ.ה