אליק נכנס הביתה מהעבודה והאגו שלו בגובה דשא, עוד יום של
אכזבה במעבדה. בבית מקבלת את פניו סימה, בקשקוש זנב איטי
ומאופק. גם רעיה אשתו אינה משולהבת. הגיע מוקדם מדי והיא טרם
סיימה להכין את סעודת הערב. קודם נתקעה עם "היפים והאמיצים,"
ואחר כך  חגגה בצ'ט מתמשך עם מעריץ אלמוני.

אליק מדוכדך, חש  בכל נימיו שאינו רצוי, גם כאן.  אם זה היה
תלוי רק בו, היה מזמן עוזב  ומתחיל סיבוב חדש, אבל גם לכך צריך
הרבה אנרגיה, קצת יותר ממה שיש לו, עכשיו. הוא יושב במרפסת,
צופה בשקיעה, עיתון הערב בידו, אבל האותיות אינן מתחברות לכדי
מסר משמעותי.

כמה פעמים  בחודש האחרון הציע לרעיה טיול קצר לאיי יוון,
לשינוי האווירה. אבל לרעיה רעיונות משלה. אצל דניאלה רז ראתה
את המיטה הזוגית החדשה המתכווננת, והרעיון קוסם לה יותר מכל
נסיעה ליוון.

ארוחת הערב חולפת בשלווה יחסית. רק ברגע שאליק מעז להעלות שוב
את החופשה ביוון, מתחילה מלחמת עולם שלישית. בסיומה רץ אליק
לשטוף מראשו את המחשבות המציקות, בעוד רעיה מרימה כתמיד, טלפון
לאימא שלה ומתנה בפניה צרותיה.

כובד חמישים שנותיו על כתפיו וגם המים הקפואים אינם מצליחים
לצנן  את כעסו ותסכולו.  אליק יורד באיטיות, מדיף ריח שמפו טרי
ושורק לסימה, ידידתו היחידה בבית הזה כיום. אך גם לה אין כל
חשק לזוז בשעה כזו ממרבצה. היא רק  זוקפת אוזניים ממקומה הקבוע
מתחת שולחן הסלון,  ופוקחת עין אחת, לתת לו הרגשה שלפחות היא
יודעת מי הבוס.

"בואי סימל'ה, בואי לאבא, אנחנו יוצאים."
סימה לא זזה. אולי יוותר לה הפעם ויצא לבד? עצמותיה כבר
חורקות. אחרי טיול הבוקר וטיול הערב  מה עכשיו? אבל אליק מסיר
את הרצועה ממקומה וסימה מתרוממת  באי רצון בולט, מתמתחת
ומפהקת פיהוק רחב. זנבה הקצוץ נע באיטיות מכוונת מצד לצד,
"טוב, אם אתה מבקש כל כך יפה." היא פוסעת לעברו, מתיישבת מולו,
ומניחה לו  ללטפה קלות.

"טובה, טובה," מגיב אליק, "בואי."
סימה עדיין מהססת. מביטה אל עבר מקום מרבצה שהולך ומתקרר ואחר
כך אל אליק, פניה שמוטות, אך כשהיא שומעת את טון קולו של אליק,
היא מוותרת, מגלגלת את גופה הקשיש החוצה. שש עשרה שנותיה
ניכרים בכל צעד שהיא פוסעת.

אליק נושם את אוויר הלילה הקריר ומתחיל לצעוד בשביל, אל עבר
השכונה שהולכת ונרדמת. אבל בשניה הבאה מתחרט,  קולט אולי את
התלהבותה הפגומה של סימה ומוותר גם לה. פונה אל עבר הג'יפ
הלבן, וסימה מכשכשת בזנבה. "זה כבר הרבה יותר טוב," היא מודיעה
לו בנביחה קלה, מטפסת ועולה למכונית ומיישבת במושב הקדמי, של
רעיה. בכל פעם שהיא לבד עם האדון היא יושבת מקדימה שוות
זכויות, משאירה סימנים ושיער, ליידע את כולם למי באמת שייך
המושב.

ראשו של אליק ריק ממחשבה. כל הכעס שהצטבר בויכוח עם רעיה לאן
נוסעים בחג - הצד שלו, או מה קונים במקום לנסוע - הצד שלה, כבר
מזמן נשכח. בסיבוב, משום מה פונה שמאלה במקום ימינה ועכשיו הוא
כבר מגביר מהירות. הרוח החודרת מבעד לחלונות הפתוחים, מעיפה את
אוזניה של סימה לצדדים. נראה שלסימה לא אכפת, כי היא רובצת לה
במושב הקדמי ראשה בין ידיה, ועוד מעט ותעצום עיניה. כמה טוב
לנסוע עם אליק במקום להיות סגורה בבית, או חס וחלילה לצעוד
עכשיו בשבילים העמוסים ריחות עזים של כל כלבי השכונה.

אליק נוסע בבטחה, כאילו שיש לו מושג לאן מועדות פניו. לזמן אין
משמעות, לפחות הוא חופשי. פנסי  מכוניתו מאירים קלושות את
הדרך הריקה. מתוך ניסיון הוא יודע כי באזור ההררי הזה יוכל
להאיץ כרצונו, אבל פנסי מכונית הבאים מולו  מבלבלים לשניה את
חושיו והוא מוצא עצמו תקוע בשולי הכביש, בצד עץ אלה גדול וישן.
עתה לא נותר לו אלא להניח ראשו על גב ההגה ולהירגע. אם היה אדם
סנטימנטלי היה אולי מפטיר קללה או ברכה על שניצל ממוות. אבל
אליק רק פותח את  הדלת ושולף עצמו החוצה.  הוא חייב לחלץ את
העצמות, ואולי להירגע.

להפתעתו, סימה שברגיל הייתה ממשיכה לרבוץ על המושב הקדמי,
חומקת הפעם החוצה. לפני שמספיק להבין מה קורה, היא  מרחרחת
באפה את האדמה, מרימה אוזניה לשמע רחש מרוחק שנסתר מאוזניו,
ופורצת בריצה קלה. אפשר לחשוב שימי הצייד הישנים חזרו. לא
חולפת דקה וכבר נעלמה מעיניו בסבך  השיחים הדוקרני. מבלי לתת
דעתו על מה שקורה עתה, ממהר אליק לנעול את המכונית ולטפס אחריה
במעלה ההר.
"סימה, לכל הרוחות, לאן נעלמת," הוא שומע את עצמו קורא לה.
"סימה..."
אך לסימה אין זכר, כאילו בלעה אותה האדמה. ואליק מתחיל לרוץ,
מתעלם מקוצים השורטים את ידיו ורגליו, ומענפים המכים בפניו,
להענישו.

"ס-י-מ-ה."

אך סימה אינה בנמצא. עדיין מקווה  שתשוב  מבלי שיצטרך להשקיע
שעות בחיפושים אחריה, הוא עוצר להתבונן מסביבו.  במרחק  במורד
ההר, הוא מבחין בצלליות כלי עבודה כבדים, העומדים זקופים
ודוממים, כאילו מחכים לפועלים שיבואו להתניע אותם להמשיך
במלאכת חיסול הגבעה.  עתה נודדת מחשבתו אל עבר קבוצת העצים
העומדת יתומה ממולו. כל השאר כבר מוטלים זקורי שורש ממתינים
לכורתים. כך חולפת תהילת עולם, הוא חושב לעצמו, משחזר במוחו את
התהליכים הפיסיולוגים שחווים עתה העצים. מה לעשות מדען נשאר
מדען. רק לאחרונה סיים מחקר מקיף על עקת העצים בתנאי הצפה,
וקודם לכן בחן עקת העצים בתנאי יובש. עתה הוא  מול הכישלון
הגדול, אכן הגיע הזמן.  הוא מחייך לעצמו מתחת לאין שפם שלו,
שהיה שם טרם הכיר את רעיה אשתו. שמו אכן הלך לפניו כמדען ידוע,
אבל איזה טעם יש לכל התהילה והמחקרים הרבים, אם עכשיו ידעו
כולם מה  הוא שווה באמת ואם אין לו למי  ובעבור מה לחזור
הביתה?  

אליק ממשיך ללכת, לאן שיישאוהו רגליו, אחרי זמן מוצא עצמו ביער
עבות. ריחות חדשים באפו. ריחות יסמין, מעורבים בקמצוץ קינמון
ותות שדה. ריח תות שדה אמיתי של פעם. לסימה עדיין את זכר. הוא
עוצר דרוך ומאזין. שקט מוחלט, כל קולות היער המוכרים נעלמו.
אין קולות צרצרים. אין קולות ציפורי הלילה שקודם שמע, אפילו לא
רחש מכונית. דממה מעיקה. במרחק הוא שומע קולות חדשים, של משק
מים זורמים.

הוא מנסה לפשפש בתוכו ולהפתעתו אינו מזהה שום קמצוץ של פחד או
חרדה. הרגש היחידי בו פוגש הוא רגש של סקרנות ואולי קצת דאגה
לסימה, אך ליבו לא נותן לו לפהק את השקט. הוא מסתכל סביבו,
ומגלה לאורו של ירח גדול המתחיל לטפס בפאתי רקיע, כי רגליו
דורכות על דשא רך מנוקד בפרחים קטנים  וצבעוניים.  הוא מתכופף
סקרן להתבונן בפרחים. צורתם אינה מוכרת לו. הוא מתכופף להריחם.
ריח שכרון בלתי מוכר. משהו שטרם הריח, אבל הוא יכול באפו הרגיש
לזהות ריח לימוני, טבול בקצת תמצית שקדים וורדים. הוא ממשיך
להתבונן סביבו. אוזניו כרויות לגלות מהיכן מגיע שכשוך המים ואז
רואה לא רחוק ממנו בתוך היער בריכה טבעית מסולעת בשוליה, לתוכה
מפעפע בקלילות מפל קטנטן. את סימה אין הוא רואה ועכשיו הוא
מרים את קולו.

"סימה, סימה."
לא מספיק  לחזור על שמה, כשמשהו קופץ עליו ומפילו לאדמה
המדושאת והרכה. עוד שניה וסימה מלקקת אותו, מרטיבה את עיניו
ולחייו ברוק סמיך.
מעולם לא שמח כל כך לנשיקותיה של סימה כמו ברגע הזה. הוא מגפפה
כאילו היא אישה צעירה ומחזיר לה נשיקותיו.

"אוי סימלה שלי, כמה דאגתי לך." מפליאה אותו שובבותה של סימה.
כבר מזמן שלא נהגה בו בכזו חופשיות וקלילות, הוא מתרומם, מנער
את הצמחייה המעוכה והאדמה מבגדיו. "צריך לחזור הביתה," הוא
אומר ברוך. "בואי אנקה לך את הפנים." הוא כורע וטובל אצבע קטנה
במי הבריכה.
מגע המים שמנוני קמעה, תחושתם נעימה וחמימה. עתה הוא טובל את
שתי  ידיו להרגיע את בערת השריטות, שוטף את פניו ומעביר ידיו
על שערו האפרפר ההולך ומתדלדל. טובל שנית ידיו במים החמימים
ומנגב על פרוותה הסמיכה של סימה.

אליק  מביט בסימה, זנבה עובד שעות נוספות. נדמה כאילו חמש עשרה
שנותיה נושרות ממנה, והיא מקפצת לפניו בשמחה לא מוסוות.  סימה
מובילה אותו בבטחה,  בדרך נקייה ממהמורות, שיחים או עצים
דוקרניים, למכוניתו הממתינה לו דוממת ליד עץ האלה הקשיש. אליק
מנסה לזהות שאריות קוצר נשימה. להפתעתו כבר מזמן לא חש כל כך
קליל ורענן, למרות ההליכה הממושכת והמאומצת.

אליק חוזר הביתה  מאוחר. על קצות אצבעותיו הוא נכנס לחדר השינה
על מנת שלא להעיר את רעיה. נשכב בצד שלו במיטה. אור הירח החודר
מבעד לחלון מאיר את פניה של רעיה, שקטות ויפות. כבר מזמן לא
התבונן בה מקרוב בעוד היא ישנה. שערה הפזור מנצנץ ומעורר בו
זיכרונות ישנים והוא מתקרב ונושק לה קלות על ערפה. רעיה נענית
לגופו  החמים, ואולי לריחות היער, ולפני ששניהם נותנים לעצמם
דין וחשבון, הם אחד בתוך השני, מתעלסים. אליק איטי בתנועותיו
אבל בטוח מאוד בכוונותיו ורעיה נפתחת לקראתו כמו ניצן חדש.  
שעה ארוכה הם מתעלסים בחושניות שנעלמה מחייהם. כשהוא בא אליה
בקול תרועה רמה, כבר עולה השחר ובחצר נשמע קולו של הדרור
הראשון המעיר את חבריו לעבודת הבורא.

השמש כבר עומדת במרפסת כשאליק פוקח את עיניו. מהמטבח עולה ריח
מאפה טרי וחביתה מטוגנת. אליק שוכב במיטה, עדיין אינו מבין מה
קרה אתמול ובעיקר למה. בזריזות הוא מקפץ ממיטתו, בדרך מעיף מבט
על דמותו  הערומה המשתקפת במראה הגדולה. לרגע אינו מזהה את
עצמו.  עיניו נוצצות, חיוך רחב מרוח לו על פניו, השומה המטרידה
מעל הגבה כאילו נעלמה, נדמה לו גם ששערו פחות דליל ופחות
אפרפר. הוא מתבונן בידיו, הן חלקות ורכות, כל בהרות השמש וכתמי
הזקנה נעלמו, ואולי ראייתו נפגעה? הוא מושך בכתפו ויורד למטה.

במטבח עומד הריח החם של לחם טרי.  על השולחן מפה לבנה ועליה
שתי צלחות גדולות, כוס מיץ שנסחטה זה עתה, כמו שהוא אוהב. ערמת
אפיפיות ולידן ממרח השוקולד האהוב עליו, וסלט ישראלי קצוץ דק.
רעיה עומדת שפופה,  עכוזה מופנה אליו והיא מוציאה מהתנור
לחמניות טריות.

לא ברור אם אלה תנועות גופה או ריח הלחם, אך אליק לוקח מידיה
את התבנית מלאת הלחמניות החמות ומניחן על השיש ולפני שהיא
מספיקה להתמרד או להתנגד,  חובק מותניה ביד אחת בעוד ידו
השניה, מסלקת הצידה בזהירות את צלחת האפיפיות, פותח את חלוק
הבוקר הדקיק, מפשיל מעליה את הטי שרט הקצרה, קורע תחתוניה
בשיניו, משכיבה  על שולחן המטבח, מפסק שפתותיה וחודר לתוכה.
ידו נתקלת בצנצנת ממרח השוקולד. הוא דוחף את אצבעותיו לתוכה,
מעלה עליהן כמות הגונה של ממרח שוקולד, מורח אותו על גופה
ובעיקר על  פטמותיה ויונק אותן בשקיקה. עוד מעט ושפתיה וצווארה
מרוחים בשוקולד, הוא מעביר לשונו על גופה בעוד זכרותו ממלאת
אוצרה, חודרת לתוכה בעוצמה הולכת וגוברת. רעיה גונחת מעונג כמו
שלא גנחה כבר זמן רב. עדיין אין היא מבינה מה קרה לאליק שלה
פתאום, אבל אין ספק שזה הרבה יותר טוב מאשר שיחות ארוטיות
בצ'טים.

האפיפיות כבר מזמן התקררו, גם הלחמניות מפוזרות על הרצפה ואליק
ורעיה שכובים על רצפת המטבח, מתנשמים, מזיעים ומסופקים.

כמה ימים במעגל החיים ונדמה כי אליק ורעיה בדרך למחזור חיים
חדש. לעת ערב יוצאים לטייל בשדרה שלובי זרוע. פולים מוך נסתר
אחד מבגדו של השני, מביטים אחד בשני בעיניים מצועפות כתינוקות
מאוהבים. אין הם מבינים מה גרם את  השינוי, אבל אין זה מטריד
אותם כעת. הויכוח הטיפשי על רכישת מיטה זוגית מתכווננת או
נסיעה ליוון מזמן נשכחו, אפילו עבודת המחקר על עקת הצמחים,
ותוצאותיה המאכזבות כבר לא מציקה לאליק כבעבר.

החיים יפים, חושב אליק לעצמו, כשהוא בחנות הפרחים, מכין לרעיה
זר של פרחי יער. אליק מכיר טעמה של אשתו ומשתדל לעשות הכל על
מנת לרצותה. ירח דבש מחודש מעצם טבעו עלול לקמול אם לא יקפיד
לתדלקו.  הוא מחליט לעבור דרך הפרפומריה השכונתית, אולי לבחור
בעבורה איזה בושם חדש, אולי גם משהו מרענן עבורו.

עוד הוא מריח את הריחות הסינתטיים ומחשבתו נודדת אל עבר הלילה
הקסום ההוא והריחות שהביא משם. בשבועות האחרונים העדיף להתחמק
מהשאלה   הקריטית מה גרם לשינוי ביחסיו עם רעיה. וכחוקר הוא
מרגיש חובה להעמיד את התזה החדשה שלו במבחן המציאות. הוא גם
חושש שהמצברים שלו עלולים להתרוקן בפתאומיות כמו שנתמלאו ואז
מה יהא עליו?

אחרי ארוחת הערב, הוא נושק לעורפה של רעיה ומלחש לה, "לכי
להתכונן, אני עוד מעט חוזר." הברק בעיניו מסגיר עוצמת רגשותיו.
אך איש לא יכול לשער תוכניותיו, גם  לו עצמו אינן ברורות. הוא
שורק לסימה שעכשיו מגיעה אליו במהירות,  זנבה מתרוצץ כאחוז
תזזית.

קשה לאליק למצוא את המקום שהוא מחפש. הוא נוסע אנה ואנה בדרך
האספלט. הירח שוב אינו מלא, וקולות הסביבה אינן מבשרים טובות.
כשהוא רואה את צלליתו של עץ האלה הישן, ליבו מתמלא שמחה כמוצא
אהבה ישנה. הוא מחנה את הג'יפ בשולי הדרך, משתדל להעמידו הפעם
בצל  עץ האלה הקשיש, על מנת שלא יבלוט. לוקח עמו את התיק שהכין
מבעוד מועד. ג'ריקן גדול, פנס, מגבת גדולה, ותיק  מלא מבחנות
ריקות ופקוקות. סימה רצה ראשונה, מובילה את הדרך כיודעת. אחרי
הליכה מאומצת במעלה ההר, הוא מגיע אל  חפצו.  

הפעם הוא  עומד  וממלא את כל המבחנות במי הבריכה, חלקם אוסף
ממפל המים הקטן,  שכל גובהו גובה אדם. אוסף דוגמיות של צמחים
ופרחים ומניח בתוך סט מבחנות נוסף. ממלא את הג'ריקן במים ושהכל
מוכן, משיל מעליו את בגדיו ונכנס  אל הבריכה הטבעית, משתכשך
במים עד שבשרו  מתרכך, ועורו ברווזים. יוצא ועוטה על עצמו את
המגבת הגדולה  והלבנה, שהכין מבעוד מועד , וחוזר ופוסע אל עבר
הג'יפ, בעקבותיה של סימה. משום מה, רגליו כבדות עליו ונשימתו
מאומצת. אולי בגלל המשא הכבד והיקר שנושא עמו? רק סימה עדיין
עליזה וקופצנית.

ליד הג'יפ פורק את מטענו, ומניחו מאחור. ראשו קצת סחרחר עליו
ואין לו כוח אפילו להתלבש. עומד ומדליק מדורה קטנה.  מכין
לעצמו כוס קפה חזק, ממימי הג'ריקן. כשהקפה אינו ממלא את
ייעודו, מוזג לעצמו עוד אחד ועוד אחד.

עוברת שעה ארוכה והוא, רגליו עדיין לא נשמעות לו. בקושי נכנס
אל הג'יפ, זורק את בגדיו על מושב הנהג ונשכב  מאחור, עדיין
עטוף במגבת הלבנה, לידו נשכבת סימה, עייפה ומותשת אף היא. אין
דבר, הוא חושב לעצמו בטרם נרדם. רעיה תחכה לי עוד קצת. זה רק
יגביר את תאבונה. לא עוברות שניות והוא נרדם, חולם על ימים
רחוקים כשדמותה של רעיה   מרקדת לו במוחו.

ורעיה? ממתינה חסרת סבלנות. כבר משחה  גופה בבושם החדש שהביא
לה, כבר סרקה את שערותיה הארוכות, וכשהירח אומר שלום ללילה
מתחילה לדאוג. לזכותו של אליק יאמר שתמיד היה דייקן. אם אמר
שישוב עוד מעט, בטח קרה לו משהו. מתחשק לה להזעיק את המשטרה
וגם את  אנשי משמר הגבול, אך  היא מהססת. אולי סתם מדמיינת?

חסרת סבלנות, היא נכנסת למכוניתה בהחלטה ברורה שקודם תנסה
למוצאו בעצמה. תמיד יש זמן להזעיק את כוחות הביטחון וחוץ מזה
מישהו עלול עוד ללעוג לה.  בנהיגה מהירה יוצאת מהישוב ועכשיו
מתלבטת ימינה או שמאלה. בדחף בלתי מוסבר היא פונה שמאלה, נוסעת
באיטיות במעלה הכביש, מתבוננת ימינה ושמאלה, כמעט ואינה משגיחה
במכוניות המעטות החולפות על פניה. כך היא נוסעת שעה ארוכה וככל
שהיא מתרחקת מהבית, ליבה פועם בעוצמה בלתי מוסברת.

מרחוק , מתרומם גלגל השמש ולאורה היא רואה  קבוצת פועלים,
מתחילים  להניע את כלי העבודה הכבדים. ממשיכים לנגוס בהר,
לכבוש עוד חלקת יער ולפלס את הנתיב החדש לצורך סלילת כביש רב
מסלולי. עוד שניה וענן דקיק מתרומם ואחריו פיצוץ עז. מכוניתה
נרעדת ואבן קטנה נוחתת לה על גג המכונית, מבשרת רעות.

עוד היא מתלבטת אם כדאי לה לגשת ולשאול אותם אודות בעלה, היא
רואה עץ אלה גדול ורחב, בהתקרבה היא מזהה תחתיה את הג'יפ של
בעלה.  היא מחנה את מכוניתה  בסמוך וממהרת אליו.

לאליק אין זכר. היא מנסה את הדלתות ושמחה לגלות שדלת הנהג אינה
נעולה. עתה היא פותחת אותה בזהירות. על המושב הקדמי מונחים
בגדיו המוכרים של אליק  הסנדלים התנכיות, מכנסי החקי המהוהים.
מהמושב האחורי עולה בכי חרישי של תינוק. רעיה מרימה את ראשה
ורואה תינוק כבן שנה, עטוף במגבת לבנה וגדולה, חובק גור כלבים
ישן. התינוק מביט בה בעיניו הכחולות, מושיט אליה את זרועותיו
הקטנות וממלמל. ממה, ממה...

משום מה, פניו של התינוק מוכרות. היא חופנת אותו בידיה, מאמצת
אותו אל חזה ולהפתעתה, זה טומן פניו בחזה מחפש אחר הפטמה.
"שובבניו שלי," היא מלחשת כשהיא מתיישבת  במושב הנהג וחולצת לו
שד גדוש אהבה.

אפילוג
ובכן כמו שאתם יודעים, השפעת מי מעיין אבוד אינה נמשכת עד אין
סוף. מים שמרעננים את הפנים והידיים מחזירים את החשק בין
החלציים, בערך לשבועיים. ואמבט עטור מים? כמובן שלא יחזיק
מעמד, אולי חודשיים? אז רעיה עם אליק מסתגרת, מחליפה חיתול כמו
שצריך, מלמדת ללכת, ואליק מתפתח במהירות, עשרים שנה מספיק
לעבור בחודש. ועוד חודש עובר  והוא כבן ארבעים, אבל תשוקתו
לרעיה רק גוברת, מעריך אותה על  כל מה שעשתה למענו ובעיקר על
הסבלנות והאכפתיות וההקרבה.

וחיי המשפחה שלהם אתם שואלים? לפני שבוע חזרו מיוון, חלומו של
אליק, והם עתה בדרך לסין. והמיטה המתכוונת מחכה בחנות עד בוש.
מי צריך אותה  עכשיו?  יש להם הרי אחד את השני. הם כבר מבינים
שמי מעיין  גן העדן אבדו לעולמים. רק לפעמים לעת לילה הם
יוצאים לנסיעה בכביש ההוא  המהיר, עוצרים ליד עץ האלה, להביט
בירח ובכוכבים, הם  וכלבלבים לבנים שניים, מהתקופה שסימה חגגה
גם היא עם כלבם של השכנים.

ואם את הסיפור הזה אתם כבר מכירים - אין זה פלא. נראה לי שבל
דור ודור אנשים שואפים את מעינות גן העדן לגלות ולשמור. רק חבל
שבדרך הורסים את הנוף, ואולי גם קוברים את החלום...