"תעשה לי משהו יפה..." היא אמרה לו תוך כדי הסתכלות על התקרה.
כאילו היא מבקשת לא ממנו, אלא ממישהו למעלה. כאילו הוא לא
מספיק. הוא הרים את עיניו משולחן העבודה שלו, הוא היה עסוק
בלתאר את העיצוב של אבני החן בחרב הקסומה שכעת יצר.
"את מדברת אלי?" -שאלה רטורית. היא שילבה את רגליה הארוכות
והחטובות, וישרה את מבטה, כשעיניה השחורות שברו כל מחסום נפשי
שהוא יכל לשים על עצמו.
"כן..." היא אמרה בפיזור נפש, כשחיוך קטן מופיע על קצה שפתיה.
הוא לא יכל לעמוד בפני זה. מכשף או לא מכשף, הוא מעולם לא יכל
לעמוד בפני זה. והעובדה שהוא היה עסוק לא הפריעה לה בכלל.
"אני רוצה משהו שיעשה אותי מאושרת."
"כמובן" הוא אחסן את החרב, אפילו שידע שלא יחזור לעבוד עליה,
שהקסם כבר ברח. הוא פרק את אצבעותיו ואימץ את מוחו. מה
לעזאזל...
הוא הביט סביבו ואסף את החומר שממנו בנוי הקסם, ועיצב אותו
לצורה של אש צבעונית. מסכי אש רוקדים בכל צבעי הקשת, עוברים זה
בתוך זה בזויות בלתי אפשריות. הוא נתן לאש לרקוד סביבה, כאשר
החום בקושי מורגש, בקושי נוגע, רק מלטף בעדינות את עורה החלק.
הוא הוסיף מוסיקה של עשרות כינורות, אפילו שהוא לא היה חזק
בתחום זה.
"אש אשלייתית  אשר אינה אפשרית" הוא סיכם את הלחש, קובע אותו
כך שימשיך להתקיים למשך זמן.
"יפה, יפה מאד אפילו..." היא חייכה. הוא הרגיש חמימות שלא נבעה
מאש. הוא התכונן לחזור לעבודתו.
"...אבל..." החיוך נעלם. גם מעל פרצופו נמחק כל זכר לחיוך.
המילה ריסקה את הריכוז שלו כמו תדר גבוה שמנפץ חלון זכוכית.
הוא הביט חזרה אליה, וכשהסתכל עליה, שוב לא הייתה בו שום טיפה
של כעס או תסכול.
"מה?" המילה יצאה מגרונו בלי לבטא את הטון הרוגז שהוא תכנן לתת
לה לפני שרגשותיו נעלמו והוחלפו כשהסתכל עליה.
"המקום הזה," היא נאנחה, "הוא לא מתאים לי." היא הסתכלה סביבה,
ערמות של תוצרים לא גמורים של קסמיו בין שאר חפצים חסרי ערך.
"אני לא יכולה לגור בכזה חור." את המילה האחרונה היא אמרה תוך
שהיא מביטה ישר לתוך עיניו. -הקבלה.
אבל היא צודקת. גם בלי שהסתכלה לו בעיניים הוא כבר היה מסכים
שמקום המגורים שלו לא התאים כלל לבחורה כמוה. היא אולי סובלת
אותו, עד כמה שהיה לא מסודר, אבל את המגורים שלו הוא יכל
לשנות.
"אוקי..." הוא אמר "זה קצת יותר מסובך, אז תני לי דקה." הוא
החל שוב לעצב את מחשבתו. הוא החל בעבודתו, מתקן פה ושם במקומות
שלא תכנן את העיצוב בצורה מושלמת. אחרי הכל, היא הייתה מושלמת,
ומגיע לה לא פחות מאשר טירה מושלמת.
הארמון היה מעוצב בצורה מרשימה ביותר, בתוכו הורכבו אלמנטים
על-טבעיים כמו מסכי הלהבות, ומצויירים על קירותיו היו דמויות
ודימויים. היא הזכירה לו שעליו להוסיף גם רהיטים לקירות השנהב
והזהב. הוא מילא את הארמון בכיסאות ענתיקות ובכורסאות מוזהבות
ובמראות כסף ובתמונות רגילות של אומנים מפורסמים ותמונות זזות
או תלת מימדיות שהוא עצמו עיצב.
"וכך עמד ארמון השנהב/ויופיו הכה בכל דייריו/בנוי מכסף,
יהלומים, וזהב/כך נבנה וכך עוצב." שוב הוא קבע את הלחש כך
שיישאר למשך שנים. היא הסתכלה דרך החלון המקושט, ולפני שהספיקה
להעיר הוא המשיך בעבודתו, בונה גם נוף שיקיף את הארמון. יער
עבות, למה לא? הרים מושלגים שעולים מעל לעננים עד לשמיים.
בכיף. נוסיף אוקיינוס בצבע כחול, כל כך עמוק, שאפשר ללכת
לאיבוד בתוך הצבע. מצוין. גם אלו קובעו במקומם על גבי המציאות
שהוא יצר לה.
"זה יפה אבל זה לא מה שרציתי. אני לא ביקשתי טירה ריקה
מתוכן..." משרתים. היא רצתה משרתים בתוך הטירה. אין בעיה, עוד
מעט והוא ימלא את כל משאלותיה. מה שהיא רק רצתה הוא נתן לה.
ודבר לא נתן לו אושר כמו לעשות אותה מאושרת. כשהוא ראה אותה
מחייכת הוא פשוט נמס. הוא היה עושה הכל בשבילה, ובמקרה שלו הכל
פירושו הכל. אם היא רצתה את העולם הוא התכוון לתת לה, ואת הירח
והשמש גם כן, למה לא? הוא ידע שהוא אוהב אותה, ושכל דבר שהוא
יכול לעשות בשבילה הוא יעשה. רק שתאהב אותו חזרה, רק שתהיה
מאושרת.
אז הוא יצר לה משרתים. זה היה תהליך מסובך, כדי שיהיה אמיתי
היה עליו לבנות אותם מחלקיקים. כל עצם, כל פיסת שריר, כל פרט
חיצוני. כל מיומנות שהיה בידיהם לבצע בתור משרתים הוא יצר להם.
נתן לכל אחד מהם צורה וצבע, אישיות ונפש. הוא נתן לכל אחד שם,
לכל אחד קיום. שישרתו רק אותה. תריסר משרתים, לכל דבר שרק
תרצה. והם עשו הכל בשבילה, בדיוק כמוהו.
"מה בקשר לאוכל?" היא אמרה לאחד המשרתים. למה היא בהתה בו? מה
קרה? המשרת הלך להכין לה ארוחת מלכים. הוא התכוון לחזור
לעבודתו כשהיא קמה ונעמדה מולו. הצעדים שלה היו כמו של מלכה,
והיא הייתה בנויה כמו דוגמנית מסלול. הוא הרים את עיניו משולחן
העבודה. שוב הוא הבחין כמה היא יפה, איך השיער שלה גולש עד
מתחת לכתפיים שלה, מאחורי הצוואר המושלם...
"מה?" הוא שאל בתמימות.
"מה?! מה קרה לך? איבדת אחיזה על המציאות! אתה לא שם לב שיוצא
לך עשן מהמטבח, אתה לא שם לב כשמדברים אתך. מה קורה לך?"
"מה...?" הוא תהה על מה היא מדברת, אלו רק להבות קסם שיצר...
"אתה לא עושה כלום, אתה לא מרוויח כלום, אתה פשוט כלום!" היא
כמעט צעקה עכשיו. למה הוא צריך כסף, הוא חשב, הרי היה לו אוצר
מדהים לפני רגע. הוא חיפש את הדף שעליו היה רשום המתכון ליצירת
זהב, כשבטעות הוא הפך ספל קפה שנפל והתנפץ על הרצפה ליד שולחן
העבודה. שאריות החומר השחור נשפכו על הדפים שלרגליו, ממיסים
איזה דימוי או מטפורה.
"שום דבר לא אמיתי אצלך! רק צל של המציאות, זה כל מה שאתה יודע
לעשות. אתה אפילו לא בנאדם. רק צל של אחד." היא אמרה לפני
שהסתובבה. הוא אהב איך שהשיער שלה התנופף כשהיא הסתובבה
בדרמטיות ופנתה לכיוון הדלת. כדי להוסיף לדרמה היא גם תבכה אחר
כך, אבל בלי שהוא יראה.
היא פתחה את דלת הפלדה הגדולה של הארמון, שהייתה מצופה
בגילופים של חיות מדהימות ומקושטת בזהב וכסף. למרות כל משקלה
של הדלת, היא עשתה קול של דלת עץ חורקת וישנה כשהיא נטרקה
מאחוריה.
הוא הסתכל על עבודתו, וראה מולו מאות רסיסים שחורים, רסיסים של
צל. צל של המציאות. הוא הניח את אצבעו על מקש ה-DELETE והביט
באותם צללים נעלמים. הוא ראה וילונות של להבה צבעונית הופכת
לכיריים בוערים שעליהם אוכל שנשרף. -אלגוריה, נעלמה.
הוא ראה איך ארמון של שנהב הופך לדירה קטנה ומטונפת בדרום
תל-אביב. -תיאור, נעלם.
הוא ראה נופים עוצרי נשימה נהפכים לרחובות מלאי ערפיח חונק.
-מטפורה, נעלמה.
משרתים אנושיים למחצה, רק מחכים שיפעילו אותם, מתים ונשכחים
ללא קבר. -אנימציה, נעלמה.
הוא הסתכל על מסך לבן, לבן כמו התקרה שמעליו. -מטפורות, צללים,
נעלמו נעלמו נעלמו.

"מציאות..." הוא חשב במונולוג, "...מהי מציאות? אני בורא את
עולמי... אני הקוסם... אני היוצר והמשמיד... מהי המציאות? כל
מה שארצה שתהיה!" ועם זאת הוא החל ליצור, יוצר יצור מושלם.
בונה אותה שלב אחרי שלב. בונה שלד מכני, עם רגליים ארוכות
וצוואר עדין. -תיאור הוא יצר לה.
בונה לה בשר ושרירים, בדיוק מספיק בכל מקום, ולא ניכנס לפרטים.
-חריזה הוא יצר לה.
שם עליה עור חלק ולבן כשלג, שפתיים כמו דובדבנים, או אולי כמו
דם. -מטפורה הוא יצר לה.
עיניים שחורות, ושיער כמו הלילה. -השוואה הוא יצר אותה.
הוא נתן לה אישיות, נשמה, החלק הכי קשה. אהבה, הוא נתן לה,
אהבה, בלי שום אמצעי אומנותי נוסף.
היא הייתה היצירה שלו והוא אהב אותה. היא הייתה מושלמת, נצחית,
ואמיתית.
"מציאות..." הוא אמר לה כשפקחה את עיניה,
"אני שולט במציאות."