[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אמילי הסתכלה אליי בעין קורצת, עוד פעם נכשלת, מה?
זה לא נקרא להיכשל זה נקרא לא להצליח
כן ואת כבר "לא מצליחה" הרבה מדי פעמים, מתוקה שלי.
אמילי, תסתמי כבר....
לא ניסיתי להעליב אותך
אמרה בחיוך ופרצה בצחוק מטורף.נו,
בואי כבר!
עצמתי עיניים בעוד אמילי גוררת אותי במעלה המדרגות, בטענה ששם
למעלה אף אחד לא ישמע אותנו אם אנחנו לא רוצות.
ישבנו בעליית הגג שלה, היא הולכת לעבור דירה בעוד שלושה ימים.
החברה הכי טובה שלי בעולם.
היא לוחשת לי שרק לרגע היא רוצה לדמיין שהיא נשארת פה, ברגע
הזה איתי. תמיד היינו שתי דרמטיות...
" אלה" היא פתחה תיבה ואמרה "הבגדים של אמא שלי. אפשר ממש
להאמין כאלו היא לבשה אותם אתמול, כנראה שהאופנה לא משתנה כול
כך הרבה כמו שטוענים". אני מהנהנת לא בטוחה בדיוק מה היא רוצה
לומר...
אמילי מרימה שמלה פרחונית וכובע קש גדול מצחיק כזה עם סרט היא
מודדת אותו, בוהה בו בחיוך מלא אושר, מסתובבת כאלו שאני לא שם
בכלל, כאלו היא לא שם בכלל...ואומרת לי
"נו, ככה אני נראית כאלו אני הולכת למות? ככה אני נראית
כמו אמא שלי?"
ופורצת בצחוק משוגע ובלתי נשלט
"אני לא מבינה", אני אומרת בבורות, "אני לא מבינה אותך אמילי
את לא עצובה שאמא שלך מתה? זאת לא סתם מישהי, לא איזה זר
ברחוב, אמא שלך...? אמא שלך!"
החיוך נפל לה מהפנים,היא עצמה עיניים והרשתה לעצמה להתמוטט
בשקט על הרצפה כמו איזה שחקנית מדופלמת "אל תתנהגי כאלו את
מבינה ושבי בשקט". היא אמרה זאת בקלילות וכמובן מאליו.
ובאמת לא היה לי מה לומר יותר, בהיתי בה במבט מלא חלחלה וחשבתי
על אמא שלי ומה אני הייתי מרגישה אם משהו "כזה" היה קורה לי.
ורק מזה הפנים שלי נהיו אדומות.
אמילי כאלו לא הייתה שם יותר
היא מצאה מראה קטנה, דהויה, סדוקה. הסתכלה על עצמה
"את חושבת שאני יפה?"
"מה?" אני יצאתי מהטראנס שלי וניסיתי לקלוט מה היא מנסה לומר
רק כדי להבין שהיא לא באמת מצפה לתשובה.
"שהייתי קטנה בשש או שבע, אמא הייתה מסרקת אותי והייתה עושה לי
קוקו גבוה או גם סתם בלוף, היא לא סבלה שהייתי עם שיער פזור-
היא לא סבלה את זה... ואני לא סבלתי להיות עם קוקו, זה היה
יותר מדי נקי לילדה מבולגנת כמוני, את יודעת..."
זכרתי את הקוקו הגבוה שלה, שנים שאני צוחקת עליה על זה שהיא
הייתה ילדת שמלות ורודות, פרחים ותמימות, הרבה מאד תמימות.
"אמילי... את מתגעגעת אליה?"
היא הסתובבה כדי שאני לא אראה אותה כנראה ואמרה כבדרך אגב,
"ברור. ברור שאני מתגעגעת אליה, איזה בת הייתי עם לא".
והחיוך חזר לי לפנים ככול אוכלוסיית העולם. אמילי נוהגת נכון
שוב, היא כבר לא מתנהגת בצורה מוזרה.
למרות שידעתי שזה לא נכון.
אני ידעתי.
אמילי לעולם כבר לא תחזור להיות רגילה.


למחרת אמילי נסעה לבקר את סבתא שלה לפני המעבר. אבא שלה לא רצה
שאמילי תישאר בבית הזה. הוא כל הזמן הוציא אותה לאן שהוא.
עם זה לא לטיולים זה לחברות ולהצגות ולקרובי משפחה רחוקים שהיא
לא ראתה שנים, לאן שהיא רק תרצה.
רק לא בבית.
רק לא בבית הזה
לכן אני נרתמתי כבקשתו שלו ולבקשתה של חברתי להאכיל את החתולים
שלה.
אמילי לא רצתה לנסוע, נמאס לה לנסוע.
"תאמיני לי" היא לחשה, "אני אחזור לפה אקח את מיסטרי ונברח
שלושתנו... מה את אומרת".
"אי אפשר אמילי- ובכלל מה כול כך רע לך פה?"
"אני לא סובלת אותו, ואני לא סובלת אף אחד מהם, נו בואי כבר
עכשיו. נו תתני לי לפחות את האשליה, האשליה שמהיום אני
חופשית!"
חייכתי, "אני עוד פעם מאכזבת אותך, מה?" אמרתי. "אני מצטערת
אמילי".

"אין בעיות", היא חייכה "יום יבוא ואני אשכנע אותך, אנחנו
נצליח לברוח חכי ותראי". היה לה את המבט קווין אופ דה וורלד
אבל היה ברור לשתינו שאנחנו צוחקות...
לאמילי היה קשר קרוב עד להיותו מוזר לחתולים שלה, אם משהו היה
קורה לאחד מהם באחד הביקורים שלה ל"סבתא" היא הייתה נטרפת- מזל
שאני דאגתי שזה לא יקרה.
אף אחד ,כולל אני, לא אהב את החתולה של אמילי, היא מוזרה.
היא קראה לחתולה "מיסטי" מלשון מיסטרי לתרגום חופשי "תעלומה"
הוטרינר של מיסטרי לא הסכים לקבל אותה יותר למרפאה בטענה שהיא
פרא שהיא כמעט הוציאה לו עין. "כן", אמילי הייתה צוחקת "לחתולה
שלי יש חושים מאד                            מחודדים.
ככה זה חתולים..."
והוטרינר מהנהן במרירות תוך כדי שהוא חובש את ידו. והיא חושבת
הם גם מאד לא מובנים ובגלל זה לא הרבה אנשים אוהבים אותם.
אני רוצה להגן עליה, על אמילי. היא פוגעת בעצמה עוד פעם ועוד
פעם כאילו שהיא כלום ובכל זאת תמיד נראית מאושרת.
לפחות יותר ממני.
אימא, תקני לי סוכרייה?
אחר"כ אמילי
אמא, תשחקי איתי
אח"כ אמילי
אימא, אני גוססת
אחר"כ אמילי
אחר"כ אמילי, תמיד יהיה אחר"כ...

איזה חודש לפני שכול הנסיעות הלוך ושוב התחילו, שתינו למדו
לבגרות בהיסטוריה, היא התחילה פתאום מתוך הדפים והמבחנים
לדבר שטויות מרחפות כאלה, סוג של שטויות שיש רק לה.
"תגידי שתאהבי אותי תמיד..."
"אני אוהב אותך תמיד... "אני אומרת בשקיעות בספר
"די ברצינות!"
ואני מפסיקה לשניה לבהות בספר.
"מי היה רוטשילד וכיצד עזר להתיישבות בארץ?"
"סתמי!" היא צועקת, "אני לא הולכת ללמד להיסטוריה!!!
לא צריך לחשוב על העבר, לא צריך לחשוב בכלל!
תגידי שתאהבי אותי תמיד..."
"נו די, אני אוהב אותך תמיד!"
"גם שאני יהיה זקנה, מחוצ'קנת אם פיצול אישיות ובעיות בשתן?"
"אני אחשוב על זה..."
"מה אז את לא תאהבי אותי...?" היא מתחילה לצחוק את הצחוק
המטורף שלה. ואני צועקת "מה!  זה בכלל משהו של בנים! לי לא
אכפת ממראה חיצוני!"
"לאימא שלי היה אכפת..."
הצחוק נעלם.
"כול עוד לא הייתי מושלמת, לא רק שהיא לא אהבה אותי לא הייתי
בכלל הבת שלה..."
"אמילי..." אני מחבקת אותה. "אני תמיד, תמיד, תמיד, תמיד,
אוהב אותך אני מבטיחה..."


ישבתי ועברתי על התמונות המשפחתיות שלהם, המושלמות מדי.
מאכילה את dear mystery  ומזמזמת לי שיר של טורי איימוס האהובה
עליי יותר מכול.
היא עוזבת, אני לא מאמינה שהיא באמת עוזבת...היא המחשבה
העיקרית  שמילאה אותי.
מה אני אעשה בלי אמילי?
"תחיי", היא הייתה אומרת. "כי את לא עוזבת אותי בשביל למות,
נכון?"
היא מכירה אותי שנים, היא היחידה שמבינה.
עליתי לחדר שלה שהיה כבר ארוז למדי למעבר. נשארה רק המיטה שלה,
4-5 ארגזים,טלוויזיה,  מערכת קומפקט דיסק, 3 הדיסקים האהובים
ביותר על אמילי.  ובובה. זה משעשע אני לא יכולה לדמיין את
אמילי ישנה אם בובה. זאת לא אמילי, היא אדם שמקשה את החיצוניות
שלו. כל האנשים שמכירים אותה, כולם, חושבים שהיא מוזרה, חושבים
שמשהו רציני לא בסדר איתה, שהיא אוכלת חתולים מתים או משהו
כזה... כל האנשים האלה טיפשים את זה למדתי מזמן. הרי גם עליי
הם אומרים אין סוף דברים מגוחכים למדי.

אמילי קיבלה את הבובה מדודה שלה, מרתה. ומכאן שמה של הבובה
מרתה ג'וניור. במקור היו שתי בובות, לשניה אמילי קראה לילה.
באחד מביקוריי הרבים מספור מאז שאמה של אמילי נפטרה, פגשתי את
מרתה, היא מהדודות הקשקשניות האלה שבטוחות שהן יודעות הכל. היא
סיפרה לי שמתי שאמילי  הייתה קטנה אף בובה לא הייתה שורדת
אצלה, היא היתה מתעללת בהן אחת אחת. אמילי קרצה לי והוסיפה
"עכשיו אני מתעללת בדברים אחרים, נכון דודה מרתה?"
והדודה ברוב דאגה פנתה למטבח. "תגיד חיים", היא שואלת את אחיה,
אביה של אמילי, "הילדה בסדר? משהו עובר עליה?"
אמילי צוחקת ותופסת לי את היד "בואי!"
אני שואלת אותה " אמילי, דודה שלך לא תעלב..?"
"את באמת רוצה לשמוע את דודה שלי מדברת כל היום?"
אבל בכל זאת, אם כל הציניות שלה אמילי לא זרקה את הבובה, להפך
היא שמרה על הבובה, שמרה מכל משמר. הבובה השניה , לילה, היתה
על שמה של אמה של אמילי הבובות היו כמעט זהות. החתולה של
אמילי, היא זו שהרסה את הבובה של לילה, השחיטה את פניה ושערה
לחלוטין. זה קרה יום לפני שאמא של אמילי מתה.
בגלל זה היא  שמרה על מרתה, כלום לא יקרה לה, כלום.
התיישבתי על המיטה של אמילי הדלקתי טלוויזיה אבל לא היה שום
דבר מעניין, ערוץ שתיים ומוספי החדשות האינסופיים שלהם...
אז הכנסתי את הדיסק של live  ואת השיר האהוב על אמילי "the
beauty of Grey" בשביל אמילי כל יום היה אפור. היא לא הרגישה
צבע או חיים יותר.
"זה לא עולם של שחור ולבן, ואני מאמין שלהאמין היום, יעזור לנו
להעריך את היופי של האפור" בתרגום חופשי כמובן....
באותו רגע צלצל הטלפון מהסלון.
רצתי לענות, מצפה כרגיל לאמילי שבודקת בפעם ה30,000 שזכרתי
להאכיל את כול החתולים היקרים שלה.
אבל הקול בקו השני היה שונה לגמרי, זאת הייתה מרתה.
"אמילי, מצוין לשמוע את הקול שלך מתוקה, כול כך דאגתי..."
"לא מרתה זאת לא אמילי, זאת חברה שלה אני פה להאכיל את
החתולים. "
נשמעה שתיקה בצד השני, שתיקה שאני לא אשכח לעולם. לא משנה כמה
חזק אני אנסה להירדם בלילה.
"אז אמילי לא בבית?"
"לא, היא נסעה לכפר סבא לבקר את סבתא שלה".
מרתה בלעה את הרוק שלה ולחשה בקול שקט,"אלוהים..."
"מה קרה?" שאלתי טיפה משועשעת.
"לכי הביתה ילדה," היא צרחה עליי חצי בוכה "לכי עכשיו לבית שלך
את שומעת אותי!"
"טוב..." אמרתי לעצמי מגחכת... "אמילי צדקה היא די משוגעת..."
ירדתי למטה ויצאתי, לאחר הליכה של איזה חצי שעה, נזכרתי ששכחתי
את התיק בחדר של אמילי.
אז חזרתי.
 

הבית היה חשוך לגמרי.
רק הקול של מיסטרי נשמע, היא הבינה.
עליתי לחדר שמעתי רעשים משם,
"אמילי! קראתי מהמדרגות
שכחתי את התיק!"
ראיתי את אבא שלה יושב מחזיק את הראש בין הידיים, בוהה בי
בדמעות.
מבט מוזר מאד על הפנים שלו ובובה בשם מרתה בזרועות שלו.
הטלוויזיה דלקה ודיברה על תאונת דרכים,
נותרתי במקום שקטה,
לא מסוגלת לדבר.
בסוף עזרתי כוחות פנים חסרות הבעה שאלתי
"היא מתה?"
האבא ניסה לענות, ולא הצליח. כף ידו חסמה את הפה.
התיישבתי או יותר נכון התמוטטתי על רצפת החדר.
שמעתי את הצלצולים עכשיו. של הטלפון והפלאפון, את היללות של
מיסטרי   אבל בעיקר שמעתי את השקט... את השקט.
והתחלתי לבכות
ולא יכולתי להפסיק.
היא מתה... היא מתה..... היא מתה......היא... הסתכלה עליי
בעין קורצת, עוד פעם נכשלת, מה?
זה לא נקרא להיכשל זה נקרא לא להצליח
כן ואת כבר "לא מצליחה" הרבה מדי פעמים, מתוקה שלי.
אמילי, תסתמי כבר!
את חושבת שאני יפה?
אמילי, תסתמי כבר!
נו תתני לי לפחות את האשליה, האשליה שמהיום אני חופשית!
אמילי, תסתמי כבר!
נו, ככה אני נראית כאלו אני הולכת למות?
אמילי, תסתמי כבר!
מה אז את לא תאהבי אותי...?
אמילי, תסתמי כבר!
גם עליי הם אומרים אין סוף דברים מגוחכים...
שקט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שקט...
לא ניסיתי להעליב אותך


רק תגידי שאת אוהבת אותי!

אני תמיד אוהב אותך
אז עוד פעם נכשלת, מה?
אני מאכזבת אותך,  אמרתי. אני מצטערת אמילי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה כל כך קשה
לבקש שכל סלוגן
יהיה חתום מלמטה
ע"י זה שכתב
אותו?


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/03 3:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פנדורה פארי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה