את יושבת לך לבדך, רחוק מהחברים שלך, אבל לא רחוק מידי, את
מרגישה ממש מזופת, את לא נהנת בגרוש, רק לפני רגע הצלת את קובי
ממוות בטוח, כשלקחת לו את האופנים שהוא ניסה לרכוב עליהם
שיכור, עומדות לך דמעות בעיניים, את שרה לעצמך את השיר ההוא של
אביב גפן "...ובמילים אחרות, אתה בודד הלילה..." וחושבת על כל
אלה שהיית מתה שיהיו פה כדי לנחם אותך, גיא עכשיו בא, הוא
מתקרב בשקט אבל את רואה את הצל שלו ואת מקדימה אותו ואומרת
"רואים את הצל שלך" הוא מתקרב אליך, עומד מולך, מסתכל כאילו
בוחן את האפשרויות ואומר "יש כאן המון כאלה בדיכאון, את לא
היחידה, אז אולי נחסוך את כל ההקדמה ותגידי, מה קרה?" אני
מסתכלת עליו, הוא מתיישב, אני מאוד רוצה לספר לו אבל אני לא
יכולה, אני לא יכולה להסביר לו למה אני מרגישה כל כך בחוץ, כל
כך לבד, למה אני בודדה בין חברים, למה בא לי לרוץ לצרוח
ולבכות, אבל אני לא עושה את זה, ולמה אני רוצה למות, הוא לא
יבין, לו אין בעיה, הוא מסתדר טוב מאוד, זה רק אני שדפוקה, אני
משפשפת את העיניים, "נטע?" הוא אומר "תספרי לי מה קרה?" אני
מסתכלת עלי, הוא נראה מעוניין לדעת אבל איך שהוא כל כך לא
איכפת לו "מה קרה?" אני שואלת אותו "לבן-אדם אסור להיות
בדיכאון מידי פעם?" הוא אומר שכן אבל שזה לא מתאים לי, לי לא
איכפת, אני חושבת על כמה טוב יהיה לשכב על הכביש ולחכות לאיזה
מכונית שתבוא ותדרוס אותי, אני עייפה, מהחיים ובכלל, אחרי
שתיקה ארוכה מאוד הוא מתייאש והולך, קר לי, אני הולכת למדורה
חזרה, מתחממת קצת והולכת לאסוף את הדברים שלי, הגרזן שלי,
האולר, שניהם נכנסים לתיק, אני מניחה את התיק ומתיישבת ליד
המדורה שוב, אני שוקלת אם ללכת ומגיעה למסקנה שכן, אז אני קמה
לוקחת את התיק שלי ומתחילה ללכת, כמובן שגשם של שאלות יורד
עליי, "נטע, לאן את הולכת?" שואלת מישהי, אני לא מסתכלת ורק
אומרת "הביתה" בפשטות "את רוצה שנלך הביתה יחד?" נשאלת השאלה
מכיוון אחר, אני מסמנת עם ראשי לשלילה, אני צריכה לחשוב קצת,
ללכת לבד, לנקות את הראש, אני מתחילה ללכת מהר, אני עוברת את
הסיבוב ויעל תופסת אותי "נטע" היא אומרת "מה קרה?" אני ממש
שונאת את השאלה הזאת "כלום" אני עונה "נמאס לי, אני עייפה וחוץ
מזה יש לי שיעור פרטי במתמטיקה מחר אז אני הולכת הביתה לישון"
אני ממשיכה ללכת בהחלטיות, יעל עומדת מאחורי, אני מרגישה אותה
מסתכלת עלי, אני לא מסתובבת, רק ממשיכה ללכת, אני נכנסת לחורשה
ואני רואה את אלון "אוי לא" אני אומרת לעצמי בלחש, אני מאוד
מקווה שהוא לא יזהה אותי, בגלל החושך ובגלל שהסתפרתי והכל, אבל
מסתבר שאין לי מזל, הוא מתחיל ללכת לידי, "אלון" אני אומרת לו
בקול הכי עצבני שאני יכולה לחשוב עליו, "אין לי כוח לזה עכשיו
טוב? פשוט תעזוב אותי בשקט" הוא הולך לידי עוד כמה צעדים, נעצר
ואומר "רק תגידי לי איפה המדורה שלכם", "מעבר לכביש למעלה על
הגבעה" אני אומרת בלי להסתכל אחורה וממשיכה ללכת, אני מגיעה
כמעט לכביש שאחרי הפרדסים בלי לפגוש אף אחד ואז אני רואה את
גיא, ליאב ויואב הולכים לכיווני, אני מגבירה את קצב ההליכה שלי
"נטע" אומר גיא "את הולכת?" אני מהנהנת קלות, כמעט וזה לא
מורגש, אני עוברת אותם והולכת מהר לפני שהם יספיקו לשאול אותי
עוד שאלות, אני יודעת שאחרי שאני אצא מטווח שמיעה גיא ויואב
ישאלו את ליאב מה קרה לי כי היא דיברה איתי מקודם, והיא מן
הסתם תגיד שזה איזה קטע כזה שנכנסתי אליו ושזה יעבור, אני
מגיעה הביתה בלי לפגוש אף אחד, מטפסת בקושי את כל הארבע קומות
ונכנסת הביתה, אני הולכת לאמבטיה, מתקלחת והולכת לישון, אני
קמה בבוקר עצבנית, בלי כוח ומדוכאת אפילו יותר, "גם כן חברים"
אני לוחשת לעצמי, אחותי ישנה, אמא לא בבית, אני רואה טלוויזיה,
קוראת איזה ספר קצר וכותבת את כל מה שקרה בצורת סיפור כלשהו
שיכנס בסוף ל"במה חדשה", למה אני עושה את זה אני לא יודעת,
אולי אני צריכה לפרוק משהו מהלב, אולי ככה אני חושבת שאני
מרגישה יותר טוב, אולי ככה אם במקרה חברים שלי יקראו את הסיפור
אז לא יהיה צורך שאני אסביר להם מה קרה לי, אולי ככה הם יבינו
לבד שהדיכאונות שאני נכנסת אליהם לפעמים הם לא סתם בשביל תשומת
לב, הם בגלל שבאמת נפגעתי מזה שאף אחד לא שם לב אלי בגרוש
ושאין לי עם מי לדבר, ואולי יום אחד כשהם יקלטו סוף סוף אולי
אז אני אצא מהדיכאון.