אומרים שהכתיבה באה בגלים. 'מוזות', כך קוראים לזה. אומרים
שבשביל שתהיה לך מוזה צריך השראה שבאה מאיזשהו מקור ב'אני
הפנימי' שלך. ואי אפשר להגיד שזה לא נכון, כי מה שאתה כותב
משקף את מה שאתה חושב, וזה ה'אני הפנימי' שלך.

יום שישי, צהרים בתל אביב. אני ורינה טיילנו ברחובות העמוסים
של תל אביב כדי לחפש בגדים בשביל מסיבת הסיום בעוד שבועיים.
כמה אני שונאת את תל אביב. נגררתי לשם רק בגלל ששם אבא של רינה
עובד, והיא הייתה חייבת לקפוץ לעבודה שלו אחרי מסע הקניות.
אמנם אנחנו היינו בדרום והוא עובד בקצה השני של העיר, אבל תל
אביב עמוסה בכל הפינות הכי נידחות שלה.
"אני רוצה שתשמעי משהו שכתבתי בשביל הטקס," -רינה אמרה והוציאה
נייר מתוך התיק. היא מונתה לנאום בטקס בשם כל מחזור בית
ספרינו.
"זה קטע מהנאום שלי, אבל רק חלק קטן-קטן כי אני לא רוצה להרוס
לך את ההפתעה. השארתי את הנאום המלא בבית." - הילדה מתה על
הפתעות, מארגנת מסיבות הפתעה לכל אירוע, לכל אדם ואוהבת להפתיע
ולחדש כל יום.
-"נו, נשמע..."
-"אוקיי, אז זה מתחיל ככה: "מה אומרים כשנפרדים? האם מזילים
דמעה על כל מה שעבר וחלף, וכעת נגמר? האם מחייכים וזועקים
מאושר לקראת פרק חדש בחיים? האם להנציח את הרגע על ידי דיבורים
עשירים, משום שיתכן, כי לא ניפגש יותר לעולם? אנ..."
ואז היא הפסיקה.
-"מה קרה? זה מהמם, תמשיכי!"
-"לא יודעת. זה לא יפה להגיד כזה דבר - לא ניפגש יותר לעולם,
זה מדכא מדי, זה לא אני."
-"אבל באמת יכול להיות שלא ניפגש יותר. כל החבר'ה ימשיכו לשמור
על קשר והכל, אבל זה לא יהיה אותו דבר - יש צבא, לימודים. ברור
שזו פרידה, אין מה לעשות. פרידה כמו כל פרידה - לא נעימה."
-"לא, לא. בסופו של דבר כולם יפגשו עם כולם. את תראי."
-"את מתכוונת לפגישות מחזור?"
-"לאו דווקא. אם באמת אכפת לך ממישהו, את לא תשכחי אותו ותעשי
הכל כדי לראות אותו שוב."
-"אני לא חושבת. כל אחד פונה לדרכו ואולי בהתחלה מתגעגעים
לרגעים, אבל אחרי כמה שנים אפילו לא נזכור שמות של חצי מהאנשים
בשכבה."
-"אני חייבת לשנות את הנאום. רק שאין לי מה. איי - ברחה לי
המוזה!"
-"מוזה שמוזה, תמציאי משהו וזהו..." - צחקתי.
-"לא, אני הולכת לכתוב את הנאום של המאה, אני לא אמציא משהו
סתם, רק שאני לא יודעת מה לכתוב. תעזרי לי!" - היא באמת נראתה
נואשת.
-"אף אחד לא יודע לכתוב כמוך. רק את תדעי איזו מילה להשחיל."
-"די, את מגזימה." - צחקנו יחד.
רינה הייתה החברה הכי טובה שלי. היינו הולכות הרבה להסתובב בין
החנויות, לאו דווקא בשביל לקנות. אהבנו להסתובב ביחד.
כשקנינו את הבגדים, עצרנו לקנות גלידה בקיוסק ליד תחנת
האוטובוס. אחרי זה ישבנו יחד בתחנת האוטובוס וחיכינו לשני
אוטובוסים - רינה חיכתה לאוטובוס לכיוון צפון תל אביב, שיסיע
אותה אל אביה, ואני חיכיתי לאוטובוס לכיוון דרומה - לראשון
לציון.
כל ההמתנה רינה לא הפסיקה לדבר על הנאום. מסכנה, היא כל כך
התרגשה מכך שנתנו לה לנאום. כולם ידעו שהיא כותבת כמו ביאליק,
אז היא הייתה המועמדת היחידה לנאום.
"מה אם אני לא אעלה על משהו עד הטקס?"
"אני בטוחה שתעלי. את תכתבי נאום מדהים, ואת תדהימי את כל הקהל
עם הנאום שלך, וכולם ישרקו לך וימחאו מחיאות כפיים כמו שמוחאים
לזוכים באוסקר." - הושטתי לה את גביע הגלידה בתור האוסקר
ומחאתי כפיים.
"תודה, תודה! אני קודם כל רוצה להודות להוריי, שהביאו אותי
לעולם המקסים הזה, אני רוצה להודות למחנכת שלי בכיתה א' שלימדה
אותי איך לכתוב וכך שינתה את חיי, והכי חשוב - אני רוצה להודות
לחברה הכי טובה שלי, החיים שלי," -חייכתי כששמעתי אותה אומרת
את זה.
-"שהאמינה בי כשאני לא האמנתי בעצמי ומהווה את ההשראה הכי
גדולה לכתיבה שלי."
ניגבתי מעט את העין הדומעת שלי, שלא תראה אותי. חיבקתי אותה
חזק חזק...
-"היי, היי! הנה האוטובוס שלי!" .
-"תעלי, תעלי, שלא תאחרי להגיע לאבא. ביי ביי."
-"להתראות!"
היא עלתה לאוטובוס ונופפה לי אחרי שהנהג סגר את הדלת. חייכתי.
היא עושה דברים משוגעים, הילדה המצחיקה הזו, אבל אני אוהבת
אותה. אחרי שהאוטובוס נסע ראיתי איך השקיות נופלות לה מההפתעה
של התחלת הנסיעה, ואיך היא מתכופפת להרים אותן.

התיישבתי על המושב בתחנה וחיכיתי.אחרי איזה חצי דקה נשמע פיצוץ
אדיר. בהתחלה חשבתי שזה היה רעידת אדמה אבל כששמעתי את
הזכוכיות מתנפצות בחנויות ממול הבנתי מה קרה, וקפצתי ממקומי
בכיסא.
צרחות מחרידות נשמעו מכל עבר. בכי של תינוקות, סירנות וקולות
מפוחדים של אזרחים הקיפו אותי, אך יותר מכל הצרחות נשמעה הדממה
הכי שקטה ששמעתי בחיי. דממה של ריק, לא-כלום. למשך איזו חצי
דקה עמדתי קפואה במקום, עד שנפלתי על המושב בתחנה כשעלתה בי
מחשבה שמוטטה את עולמי עליי ברגע אחד. רינה עלתה על אוטובוס
כרגע.
"לא, לא, זה לא קורה! זה לא האוטובוס של רינה!" - ניסיתי לשכנע
את עצמי.
ואז התייאשתי: "לא, זה לא, רי... אבל לא..." - הרגשתי את
הדמעות חונקות אותי כמו חבל תלייה.
"רינהההההה!!!" - רצתי ורצתי ורצתי לעבר מקום הצעקות. לא היה
לי מושג לאן אני רצה, אבל המשכתי לרוץ, עד שהגעתי לתמונה
המחרידה ביותר שראיתי בחיי. אוטובוס הפוך על צידו, מרוסק
בחזיתו ועולה באש בצד האחורי, ועל ידו שלולית ענקית -
ע-נ-ק-י-ת אדומה. זוועות היו בכל מקום,התמונה נראתה כמו מאותם
סרטי מלחמות ריאליסטיים שמתארים כל פרט ופרט, למרות שהוא עקוב
בדם. נשים מכוסות בדם בכו וחיפשו את ילדיהן. חיילים וחיילות
רצו להגיש עזרה ראשונה. מהר מאוד הגיעו אמבולנסים, משטרה
וכוחות בטחון.
הדבר היחיד שנראה מתוך חורבות האוטובוס היה המספר שלו - 48. זה
היה הקו של רינה.
הרגשתי איך הרגליים קורסות תחת משקל הדמעות, שלא יוצאות.
סירבתי להאמין שהחברה הכי טובה שלי נמצאת שם. עברו מעט שניות,
שנראו כמו נצח, בהן התלבטתי מה עדיף - לדעת או לא לדעת. פחדתי
שאחת מהגופות השרויות על הכביש תהיינה של רינה, אבל ידעתי שאני
חייבת לדעת מה קורה איתה. רצתי לעבר האוטובוס, לפני שהשוטרים
הצליחו לסגור את האיזור. לא הצלחתי למצוא את הידיים שלי שם
מרוב כל הגופות וכל הבלגן.
"רינה! רינה! רינה - עני לי!!". אבל אף אחד לא ענה. נתקלתי
בפצוע שחייל הוציא אותו החוצה מהאיזור, אבל לא ראיתי שום דבר.
הקפתי כמה פעמים את האוטובוס עד שנפלתי משקית נייר. על השקית
היה כתוב בגדול: "בוטיק ניצוץ". השקית הייתה כולה שרופה אבל
כשפתחתי את השקית מצאתי את החולצה שרינה קנתה לעצמה, לטקס
הסיום. חולצה לבנה, מוכתמת בדם, הדם של רינה.
צעקתי וצרחתי ובכיתי ואני חושבת גם בשלב מסויים איבדתי את
עצמי, כי אני   זוכרת את עצמי 'מתעוררת' בוכה בידיים של חיילת,
שחיבקה אותי.
שלוש שעות ישבתי באותו המקום, בידיה של החיילת, מסרבת להאמין.


ביום ראשון שאחרי הפיצוץ, לא הלכתי לבית הספר. ידעתי שבכל מקום
ידברו על רינה, יבכו. לא רציתי. הגופה של רינה נמצאה אחה"צ של
יום שישי והוחלט שההלוויה תתקיים היום.
אחרי ההלוויה נסעתי עם החבר שלי לביתה של רינה. הוא כל כך פחד
עליי, שאני אתמוטט לו בין הידיים, וכך קרה. בביתה של רינה
נכנסתי לחדרה ונעלתי את הדלת.
נשכבתי על מיטתה וחשבתי לעצמי מה היו מחשבותיה של רינה בפעם
האחרונה שהיא שכבה על מיטתה. בטח על אותו הנאום, שהעסיק אותה
כל כך הרבה. ניגשתי לשולחן הכתיבה שלה וסידרתי קצת את כל
הניירות. בפינה של השולחן עמדה מסגרת לתמונה ובתוכה תמונה של
שתינו בטיול השנתי של כיתה ז', מחובקות על רקע הר כלשהו.
כשראיתי את התמונה הזו התפרקתי. חיבקתי חזק חזק את התמונה כמו
בפעם האחרונה שחיבקתי את רינה, אז בתחנה.
ממש ליד התמונה היה מונח גיליון נייר מקופל. פתחתי אותו. היה
זה הנאום של רינה.

מה אומרים כשנפרדים? האם מזילים דמעה על כל מה שעבר וחלף, וכעת
נגמר? האם מחייכים וזועקים מאושר לקראת פרק חדש בחיים? האם
להנציח את הרגע על ידי דיבורים עשירים, משום שיתכן, כי לא
ניפגש יותר לעולם?
אני חושבת שיש לשמוח על כך שנפלה בחיקנו הזכות לעמוד כאן היום,
מאוחדים יותר מתמיד. ככה סתם, בלי חרטות על מה שנגמר ובלי
תקוות למה שעומד להתחיל, יש להתרכז בהווה.
כי בהווה אנחנו חיים. משנייה לשנייה, מרגע לרגע, מחיוך לבכי,
מאושר לעצבות.
נכון שיש רגשות מעורבים - פרידה היא דבר קשה גם לחזקים ביותר
מאיתנו, אבל נהייה בסדר, כל עוד נעמוד אחד ליד השני, חזקים
ובלתי מנוצחים, נעמוד מול העתיד וגם מול העבר, משום שזכרונות
העבר הם אלו שבונים את העתיד, ותקוות העתיד הם שמחזיקים אותנו
בהווה.
זכרו תמיד שאסור לוותר, ושום דבר לא יכול מולנו, אפילו לא
פרידה, כל עוד אנחנו נאחזים באהבה ובתקווה, שיום אחד, נשוב
כולנו להיפגש. ואנחנו באמת נשוב וניפגש. זו הבטחה.

ביד אחת החזקתי את הנאום וביד השנייה את התמונה ובכיתי. בכיתי
ולא עצרתי.

יומיים לאחר ההלוויה כבר הלכתי לבית הספר. כמה מהמורות ביקשו
לחזק את ידיי, וכשנכנסתי לכיתה, כל התלמידים השתתקו. לא היה לי
מה להגיד להם. הם נראו כמבקשים אות לחיים, אבל לא נתתי להם
זאת.
בשיעורים כמעט ולא הקשבתי. בסוף היום סגנית המנהל עצרה אותי.
-"שלום, איך את מרגישה?"
-"לא יודעת מה לענות לך. איך אפשר להרגיש?"
-"יקירתי, יש לי בקשה ממך. כמובן שאת יכולה לסרב בכל עת שרק
תרצי."
-"ומהי הבקשה?"
-"הייתי רוצה שתכבדי את זכרה של רינה ע"י כך שתנאמי במקומה
בטקס הסיום. מצאתי לנכון שחברתה הקרובה ביותר של רינה תנאם
במקומה."
חשבתי לדקה, ואז החלטתי.
-"בסדר, אני אעשה זאת."
-"אם את לא מרגישה בנוח, את לא חייבת."
-"לא, אני אהיה בסדר. רינה הייתה רוצה שאני אעשה זאת בשבילה."

כל אותו היום אחר הצהרים ישבתי על יד שולחני, אוחזת בעט ודף,
אך המילים לא יוצאות, רק דמעות. כתבתי כמה מילים, אבל לא היה
ביניהן כל חן:
"בכל פרידה יש רגשות מעורבים, מצד אחד מסתכלים לאחור בגעגוע,
ומצד שני מסתכלים קדימה..." - קימטתי את הדף וזרקתי לפח.
-"אלוהים, איזה נדוש זה! אין לי מוזה בלעדייך, רינה שלי." -
הבטתי אל התמונה שלה שהייתה מונחת במסגרת על שולחני. חצי
השולחן נהפך למעין מקדש בשבילה. כל המתנות, כל החפצים שהיא
נתנה לי ועוד המון תמונות היו מונחות שם.
חיבקתי חזק את התמונה, ולא עזבתי. נזכרתי בפעם האחרונה שדיברתי
איתה. כאילו ידעה שמשהו עומד לקרות, ואמרה דברים כל כך יפים
כשנפרדנו. ואני לא ידעתי מה לומר אז, רק חיבקתי אותה חזק. לא
נותרו מילים בפי ורק רציתי אותה קרוב אליי באותו רגע, לא רציתי
לומר שום דבר כשנפרדנו.
מעניין, שדווקא מאותן מילים שלא אמרתי, קיבלתי את ההשראה
לכתוב, דווקא מאותה דממה שהייתה בינינו אז נכנסו מילים בפי
לנאום בטקס.

האולם היה מלא. ההורים של כל השכבה היו שם, גם כל המורים והמון
המון תלמידים. את הטקס פתחו בדקת דומייה לזכרה של דינה. מזווית
עיניי יכולתי לראות את אמה של רינה בוכה בזרועות אביה. הוריה
באו לטקס לראות את בתם, שהייתה אמורה לנאום. רק שבתם לא הגיעה,
וגם לא תגיע.
לאחר נאומו של מנהל בית הספר, אני עליתי לבמה. הסתכלתי על
פניהם של כל ההורים, שמודים לאל שבנם או בתם לא היו באותו
אוטובוס, שפוצץ גם את כל עולמי. מבט אחרון העברתי כלפי הוריה
של רינה, שעמדו על יד הוריי, שחיזקו את ידם. עיניה של האם יבשו
כבר, אך היא עדיין בכתה. נגמרו הדמעות, אך לא הבכי והצער.
לעומת זאת, עיני האב היו אדומות ונפוחות, אך לא ירדו דמעות.
הוא ניסה להראות חזק לצד אשתו שהתמוטטה, אך התפרק מבפנים. אימי
בכתה, מחובקת עם אבי, וכולם חיכו שאני אנאם. המילים יצאו
מעצמן, כמו הדמעות.

-"מנהל בית הספר, הורים, מורים, חברים יקרים ונשמתי התאומה
רינה.
מה אומרים כשנפרדים? האם מזילה דמעה? האם נאחזים בתקווה להיפגש
בשנית? האמת היא שכשנפרדים נבלעות המילים, מתמוגגות הדאגות,
נעלם כל הכעס וכל מה שנשארת היא האהבה. האהבה שהביאה אותנו יחד
להזיל דמעה בפרידה, והאהבה שתשמור עלינו יחד גם אחריה.כי אהבה
חזקה יותר מכל דבר אחר בעולם - יותר ממוות, יותר משנאה והרבה
יותר מפרידה. האהבה תסלול את דרכינו הבטוחה לעתיד. אף אחד לא
אומר שהדרך תהיה קלה. היא תהיה רצופה מכשולים, סבל, שנאה
ואכזריות, אך כל עוד האהבה תוביל את דרכינו אנחנו בטוחים.

אנחנו עוד נשוב להיפגש, יום אחד, את יודעת זאת, רינה."