-"איזה כיף לי, דודי!" - נכנסתי לחדר שלי כי ידעתי שדודי מחכה
לי שם. אסור שאימא ואבא ידעו שדודי כאן. דודי הוא אח שלי, אבל
הוא בא תמיד בלילות, כדי שאף אחד לא יראה אותו. הוא נכנס דרך
החלון ואם אני בחדר ואני לא שמה לב שהוא כאן, הוא מדגדג אותי.

- "מה קרה, ילדונת?" - הוא הסתכל אליי בחיוך מצחיק כזה, כאילו
אני ילדה קטנה. אני בת 5, אבל אני יודעת דברים שאנשים אחרים לא
יודעים.
-"אימא אומרת שהולכים לבלות מחר אצל מישהי - אימא אומרת שאני
יכולה לדבר איתה על הכל ולספר לה סיפורים, שהיא תהיה כמו חברה
שלי."  - דודי נהיה קצת עצוב.
-"מותק, לוקחים אותך לפסיכולוגית."
-"מזה פכסולוגית?" - אני לא אוהבת את המילה הזאת.
-"פסיכולוגית, לא פכסולוגית, טפשונת." - הוא חייך אליי ובלגן
לי ת'שערות.
-"דייייי!" - אני שונאת שהוא מבלגן לי את השערות.
-"פסיכולוגית מדברת איתך על הרגשות שלך, על דברים שאת עושה,
היא בודקת אם את משוגעת." - הוא התחיל לצחוק.
-"אני לא משוגעת!!".
-"את מטורפת, את, לא משוגעת, מטורפת!" - הוא הרים אותי גבוה
באוויר והתחיל לדגדג אותי עד שכבר לא יכולתי לנשום.
-"טוב, עכשיו לישון, מיכלי, מחר את צריכה להיות עירנית - מחר
את נפגשת עם הפכסולוג שלך."  - הוא שם אותי במיטה וכיסה אותי
בשמיכה.
-"זה לא פכסולוג, זה פכסולוגית - זה בת, לא בן!"
-"אותו הדבר, לילה טוב." - הוא נישק אותי על המצח ויצא
מהחלון.

-"שלום, מיכל! לי קוראים דבורה, מה שלומך?" - נכנסתי לחדר עם
המון צעצועים ודברים, מחזיקה ביד של אימא. לא רוצה ללכת
לפכסולוגית. אני לא אוהבת את זה.
-"עכשיו אימא תשאיר אותנו לבד, ואנחנו נבלה קצת ביחד, טוב?" -
הסתכלתי על אימא. ידעתי שזה לא משנה אם אני אגיד שאני לא רוצה.
אימא לחצה לי את היד, ואמרה, אני בחוץ, מיכלי.
נכנסנו לתוך החדר שלה והיא הובילה אותי לשבת על כסא קטן כזה
ליד שולחן. היא התיישבה מולי והוציאה מחברת כזו עם המון דפים.

-"מה את אוהבת לעשות, מיכלי?"
-"לצייר."
-"באמת? רוצה לצייר לי?"
-"לא."
-"למה?"
לא עניתי. לא רציתי להגיד לה שאני לא אוהבת אותה.
-"טוב, אז אם את לא רוצה לצייר, אני אראה לך ציורים, טוב?" -
משכתי בכתפיים. לא אכפת לי.
היא פרסה על השולחן כל מיני ציורים על בריסטולים.
-"אני מניחה כאן תמונות, אני רוצה שתגידי לי איזה ציור את הכי
אוהבת."
הסתכלתי על התמונות. התמונות היו יפות, יותר יפות מהציורים
שלי. התמונה שהכי אהבתי היא תמונה כזו של איש שמרים ילדה קטנה
והיא צוחקת והוא מחייך.
-"תמונה יפה, רוצה להסביר לי למה את אוהבת אותה יותר מכולן?"
-"כי זה אח שלי, דודי, והילדה זאת אני." - היא הסתכלה עליי ולא
דברה לקצת זמן.
-"למה דווקא את ודודי?"
-"ככה. בלילה הוא בא ומשחק איתי ואוהב לדגדג אותי ולהרים אותי
גבוה."
היא שתקה קצת והסתכלה על הכרטיסיות האחרות.
-"ואיזו תמונה את הכי לא אוהבת, מיכל?"
הסתכלתי שוב על התמונות. ואז הראתי לה תמונה של חייל.
-"למה את לא אוהבת את התמונה הזאת?"
-"כי חיילים הם אנשים רעים שגורמים לאנשים לבכות."
-"למה את אומרת זה?"
-"אני זוכרת שלפני המון זמן, הייתי בסלון ואז באו שני חיילים
הביתה - בן ובת והם דברו קצת עם אימא ואבא ואז אימא ואבא
התחילו לבכות, בגלל החיילים."
-"בגלל זה את לא אוהבת חיילים?"
-"כן, ואז אחרי זה הלכנו לכזה מקום עם בור עמוק באדמה, והיו שם
המון חיילים וכל פעם בא חייל אחר ודיבר עם אימא שלי והיא
התחילה לבכות."
-"ואת יודעת למה אימא התחילה לבכות בכל פעם?"
-"לא יודעת, אבל זה בגלל החיילים. וכל החיילים לבשו כאלו
כובעים על הראש בצבע אדום. גם לדודי היה כזה. וכל החיילים ירו
ביחד כמה פעמים באוויר עם הרובה שלהם ונורא פחדתי וכולם בכו."
-"מיכלי, למה את כל כך בטוחה שדווקא החיילים הם אלו שבגללם אמא
ואבא בכו?"
-"ככה. אפילו דודי רעה שאימא בוכה בגלל חיילים אז הוא הפסיק
להיות חייל."
-"אז מה דודי עכשיו?" - הפסיכולוגית הסתכלה עליי עם מבט קצת
עצוב.
-"מה 'זתומרת? דודי הוא אח שלי. הוא נכנס כל יום מהחלון לפני
שאני הולכת לישון להגיד לי לילה טוב."
-"למה דווקא מהחלון? למה לא מהדלת כמו כולם, כמוך? כמו ההורים
שלך? "
-"דודי אומר שההורים שלנו לא יודעים שהוא בא לבקר אותי וככה זה
צריך להיות."
דבורה הורידה את המשקפיים שלה, הסתכלה עליי ושתקה.
אחרי זה היא דיברה איתי על עוד ציורים, וכל הזמן דיברה על דודי
ועל חיילים ועל זה שאימא שלי בוכה בגללם, למרות שלא רציתי לדבר
על חיילים. אני לא אוהבת אותם, אז למה היא כל הזמן מדברת
עליהם? החלטתי שאני לא אוהבת אותה. נורא שמחתי כאמא נכנסה
ולקחה אותי. אני חיכיתי בחוץ כמו ילדה טובה ואמא דיברה קצת
הדבורה הזו.

באותו הערב חיכיתי לדודי שיבוא. הוא קצת איחר, אבל בסוף הוא
נכנס מהחלון, עם חיוך גדול.
-"נו, מיכל, איך היה עם הפכסולוגית שלך?" - הוא קפץ על המיטה
שלי.
-"זה פסיכולוגית! היא סתם רעה ומכשפה."
-"למה את אומרת את זה? את בקושי מכירה אותה?"
-"כי היא כל הזמן דיברה איתי על חיילים שגורמים לאימא לבכות
אפילו שאמרתי לה שאני לא אוהבת חיילים. והיא גם שאלה אותי שאלה
שלא הייתה לי תשובה עליה. היא שאלה למה אתה כל הזמן בא דרך
החלון ולא דרך הדלת."
-"ההורים לא צריכים לראות אותי. את רוצה שאימא ואבא יתחילו שוב
לבכות?" - הוא שם לי יד על המצח.
-"הם לא יבכו יותר, אתה כבר לא חייל."
-"נכון אני כבר לא חייל, אבל אני אחיך לנצח, ואל תשכחי את זה
אף פעם!" - דודי אמר ואני רק חייכתי. גם על זה לא הייתה לי מה
להגיד.
-"ותפסיקי לשנוא כל כך צבא. צבא וחיילים זה לא דברים רעים."
-"בטח שהם רעים! הם גורמים לאימא ולאבא לבכות ו..." - רציתי
להגיד עוד משהו ובסוף לא אמרתי.
-"ומה, מיכלי?" - הוא אמר ואני חשבתי.  
-"והצבא לקח אותך ממני." - הפעם לדודי לא היה מה להגיד. הוא רק
הסתכל עלי, נאנח ואז חיבק אותי חזק חזק. עצמתי את העיניים,
ואני חושבת שככה נרדמתי. אבל אחרי קצת זמן התעוררתי כי שמעתי
את אימא בוכה. שוב.