כשראיתיך אז בבר החשוך, בין להבות הנרות שריצדו על דלפק הבר,
לא חשבתי שאפול כל כך חזק, לא ידעתי שאפשר בכלל- ליפול כל כך
חזק.
הסיפור המוכר של בחור ובחורה היה ידוע לי, היה מוכר לי מכל
חבריי מכל הסרטים ומכל השירים, אבל לי... לי זה לא היה אמור
לקרות.
הלהבות ריצדו והיוו תיאורה יחידה לבר, ואת, נוכחותך השלימה את
האור הרוחני שהיה בחדר ההוא. ראיתי בך משהו מיוחד, אבל בכל זאת
לא ידעתי, לא ידעתי שאדרדר כל כך בגללך, בשבילך.
השיר שהתנגן ברקע- דיבר על זה, האנשים הבודדים שהיו בבר- הגיעו
בשביל בזה. אבל אני מזמן הבטחתי לעצמי שכל "זה"- לא קיים
בשבילי.
אמרו לי חברים: "היא עוד תבוא, אתה תופתע", אבל במוחי לא
ניחשתי שזה... לא תיארתי לעצמי שזה... לא העלתי על דימיוני שזה
כל כך...
אז עכשיו אני יכול כבר להגיד את זה, עכשיו אני מבין ולא מבין,
עכשיו הכל ברור ולא מובן, עכשיו אני מודה. אני אוהב אותך!!
אוהב אותך! יקירתי, אני אוהב אותך! אוהב אותך!
את היחידה שלי, את האור שלי בחושך הגמור, את הגל שלא מתנפץ
במזח העצום, את כולך אני רוצה ורק אני- אני מקווה.
ושוב אני בודק, ברגע של שתיקה, האם את אמיתית או סתם בדיה.
ברגע של פיכחות אני מבחין בין מדפי הבקבוקים בנר אחד גדול,
והוא, הוא יוצר האש הכי גדולה בחדר הקטן. ואת עזבת כלעומת
שבאת. זה לא היה קשה, אולי קצת כואב, אבל רק קצת. לא נורא,
אבחר לי נר אחר לבהות בו ולפנטז על... עלייך שוב.
אני אוהב אותך!! אוהב אותך! יקירתי, אני אוהב אותך! אוהב אותך!
אוהב אותך במחשבתי.
את היחידה שלי, את האור שלי בחושך הגמור, את הגל שלא מתנפץ
במזח העצום, את כולך אני רוצה ורק אני. אני מקווה שיום אחד
תהיה לי למציאות.