לפעמים נדמה לי שאם אעצום עיניים ובאמת אשתדל, הריח הטחוב ההוא
של הרחוב המעורבב בגשם של סוף הסתיו, שליווה אותנו בפגישה
הראשונה, יעלה לי בקצה האף. כמו שחושבים על חמוצים, ופתאום
החושים מתכווצים ומשדרים את התחושה המעקצצת ההיא.
זה לא בגלל הריח. בלי להתאמץ אני יכול למנות בערך חמישה ריחות
שאני מעדיף בהרבה, ואף אחד מהם לא יהיה עם קונוטציה מינית.
הערב ההוא חקוק אצלי בגלל הפרטנרית. כל כך יפה, כל כך עדינה,
רק מסתכלת, פותחת את העיניים הירוקות שלה למלוא גודלן ונועצת
אותן רק בזוג שלך. התנשקנו, לא יותר - וזה הספיק. גם לא ממש
התרכזתי בנושאים שדיברנו עליהם. כשהאשה שאתה מדבר איתה היא כל
כך מקסימה, מה לעזאזל חשובים הדברים שמעניינים אותה, או איפה
היית אתה בטיול הגדול אחרי הצבא. מעניין האם כשבחורות מדברות
עם קליבר בסדר גודל של בראד פיט או איך שלא קוראים לכוכב
קולנוע ההוא מהסרט באוניה, הן מסוגלות להתרכז. או אולי זו
מגרעה נוספת שרק אנחנו, הגברים, טרחנו להוסיף לאוסף.

מוזר האופן שבו אנשים מסווגים את המין השני. יש לי המון חברים,
ואף אחד מהם לא יודה באופן מפורש שאם הוא פוגש את התלתלים שהוא
הכי אוהב על השדיים החביבים עליו, זה מספק אותו. לכאורה, צריך
להכיר ולחפור וללמוד את הצד שכנגד, ורק אם השיחות קולחות יש על
מה לדבר. אבל אחרי שמסננים את הבולשיט, אפשר לשרטט, בקוים
גסים, תיאוריה מאוד ברורה על התאהבות: בחורה שנראית לך מתאימה,
היא מתאימה. האינסטינקט החייתי של כולנו גובר גם על הטיפוסים
הכי חריפים, אלה שביום שישי בערב מתווכחים בנושא עתיד הפיזיקה
הניוטונית.
ככה שאני לא באמת יודע מה מצאתי בה. הרי היא גרה בעיר אפרורית,
שהמאורע המסעיר שמציינים בה בכל שנה הוא ביקר של מלך אירופי,
שהתרחש בימים שבירושלים עוד לא רבו על הר הבית. אבא שלה מסוגל
לעצבן גם האיש הכי חברותי, זה שקונה מתנות כל חג עברי לדודות
מעבר לים. מבט אלכסוני צולב והערה מתחת לשפם שאין לו נוטים
לקבל את פני העוברים והשבים. הוא לובש תמיד את אותו סוודר,
בצבע אדום-לבן, אם כי יכול להיות שבטיול המשפחתי שהם עשו בקיץ
הוא קנה מלתחה שלמה של סוודרים בשוק של קראקוב.
פעם אחת ניסיתי לדבר איתה על פוליטיקה. השטחים, דת ומדינה, שוק
קפיטליסטי מול מדינת רווחה, כל הנושאים שמאכלסים את כותרות
העיתונים הבלתי נסבלים שאני מקבל לדלת. כבר מזמן הגעתי למסקנה
שאם אתה רוצה לקרוא את האמת, צא למרפסת עם משקפת ותביט על
האנשים. התמונה שמקבלים היא אומנם חלקית, אבל בלי סינון של
ועדת העורכים ואגודת העיתונאים, והצנזור הראשי ואליהו הנביא.
היא מסכימה איתי בכל הקשור לעיתונים, אבל בפוליטיקה אין לה
מושג. על אבא אבן היא לא שמעה, ובבחירות האחרונות, וגם באלה
שהיו לפני, היא הלכם לים. "שמים את הבחירות במאי, שהחופים
ריקים ועוד לא חם מידי, אז מה מצפים - שאני אפסיד את זה?".
גם במוזיקה אין לנו מכנה משותף. בנסיעה הראשונה שעשינו לחרמון,
הצלחנו למצוא שיר אחד ברדיו ששנינו הסכמנו שהוא לא רע, אולי
משום שהוא היה בספרדית ולא הבנתי את המילים. המסקנה המשותפת
שהגענו אליה היא שגלגל"צ זה הרע במיעוטו, ובזיונים שלנו נשאיר
ברקע את הציפורים. רק שאין ברירה, והשותפה הנמוכה שלה חוזרת
מהצבא לסופשבוע, אנחנו שמים דיסק. בלי מילים, כי מילים מפריעות
לה להתרכז.
לסרטים אנחנו הולכים בתורנות - פעם ככה ופעם אחרת. זוג חברים
שלה העיר לנו שנושא הקולנוע אצלנו זה כמו ההורים אצל זוג נשוי.
יום שישי אחד אצל ההורים שלו, יום שישי אצל שלה. חייכנו, אבל
בפנים הבנתי כבר מזמן שזה לא נורמלי. לגרור אותה לכל שוונצנגר
שיוצא, ומנגד לסבול את הקומדיות הרומנטיות האלה, זה מגוחך.
עדיף למצוא פרטנרית לסרט, כמו מאהבת, ולבוא הביתה עם רעב.
כשיצא החדש של מישל פייפר, שהיא אומנם מאוד יפה אבל שחקנית
בינונית ודרומה, אמרתי לה שאני לא מסוגל יותר. אני מורדי
חתולים מהעצים, נותן שקל לכל קבצן ששוכב בגן העיר, תורם לליב"י
ועוזר לזקנים לחצות את הכביש- אבל הפילנטרופיות הרגשית שלי
מוגבלת. היא הנהנה, וסילקה אותי מהמיטה עד להודעה חדשה,
שהתעכבה חמישה ימים.

חודש אחרי המייק- אפ סקס עשינו את השיחה שחייבים לעשות. ההתחלה
היתה ב-"אני צריכה לדבר איתך", הסוף, הנדוש יש לומר, היה "אני
אבוא עוד שבוע לקחת את הסיר שהבאתי בליל הסדר". רציתי לבכות,
אבל עברתי מיידית לשלב הבא באסטרטגיה הגברית לשמירת האגו מול
נשים - האשמת הצד השני. היא מיד אמרה שאני ילדותי ולא מבין,
וכשאני עייף אני גם גרוע במיטה. מול הנימוקים המשכנעים הללו
השתתקתי. כי אני באמת לא מבין, לא אותה בכל אופן.
עברו שמונה שעות  עד שנרדמתי, יומיים עד שהיא באה לקחת את
הסיר, ואחרי חודש וחצי המצעים שלי חזרו מהמכבסה שבה היא שמה
אותם. השתדלתי לא לעבור יותר ברחוב שלה, וגם לא הזמנתי בשום
פורום חברתי סלט יווני, אבל הזכרון טלטל אותי כמעט כל לילה
לפני השינה. לקראת סופי השבוע, כשפתאום הבנתי שאין לי צורך
להתנצל בפני החבר'ה ולתרץ שהחברה גוררת אותי לפה ולשם ושאני
מפסיד את המסיבה מחר, היתה לי נטייה לשקוע בדכאון מעצבן. ואם
מכבי הפסידו, לא התאוששתי מזה עד שבת בצהריים.

בסוכות טסתי לתאילנד עם חבר מהלימודים, אחרי שהבוס הודיע
שבשבועיים הקרובים משפצים. כשפגשתי אותה בלילה הרביעי, השפלנו
מבטים אבל החלפנו את הריטואל המילוי הקבוע. "איך אצלך?",
"בסדר, מה שלום פרד?" (פרד זה החתול הפרסי שלה, שפעם אחת החליף
צד בספה ובכך מסתכמת הפעילות הגופנית הערה שביצע במשך חייו
הקצרים). לפנות בוקר במלון, אחרי ג'וינט ומסיבה בחוף, היא אמרה
שהייתי חסר לה. רציתי לענות שגם אני, אבל היא נרדמה.