כל החיים שלי, מאז שאני זוכרת אותם מתחילים, "עסקתי" במקצוע
הקשה והמתוסבך שנקרא בפי הסובבים אותי- התפלספות.
אני אקח לדוגמא את הנושא המהולל המעסיק כל בן אנוש על פני
הפלנטה הזו- אהבה.
אוהו, איך שאני מצליחה לסבך את האהבה וליצור ממנה כור אטומי
ענקי שעלול להתפוצץ בכל רגע!.
מה זה המבטים הללו שהיא שולחת? ננעצים בי, חודרים דרך כל שכבות
ההגנה שלי. והחיוך, מה הוא אומר? אני מכירה את החיוך הנבוך הזה
עם החצי מבט שזרוק לכיווני, הזזת השיער עם היד. המשפט שהוא זרק
לי לאוויר, יש לו משמעות? ורגע! איך יכולתי לשכוח את כל ציטוטי
השירים של אביב, ארכדי ואבטיפוס. לא הגיוני שאדם עומד מולי,
מביט בי בצורה מיוחדת, צוחק, מחמיא לי, מצטט מילים משירים
ומספר לי משלים שונים ושנינו דנים בהם כשבעצם הנושא הוא אנחנו,
או שמא לא?.
אבל מה אני אמורה לעשות?! זה מצב רגיש בצורה אטומית!!!
אם הכל פרי דמיוני? וזה די סביר שיקרה, תמיד אני נופלת בענייני
ניחושים. אני אספר על רגשותיי אצפה לתגובה דומה אז- קראש! האדם
שמולי לא מבין על מה אני לעזאזל אני מדברת והוא בסך הכל רצה
ידידות עמוקה.
יכול להיות שאני כזו דפוקה?! אני מפתחת ציפיות, רוקמת תוכניות,
אבל ידוע שבאהבה צריך שניים (לטנגו) ואני נותרת יתומה, אוחזת
בידי את מסמכי התכנונים.
יכול להיות שאני צריכה לומר מההתחלה מה אני באמת מרגישה ואז
אני אחסוך לעצמי פיתוח תוכניות לשווא. ואולי בהתחלה הרגש מתעתע
בי ועלול להשתנות?, בכלל, אני "מותחת" גילויי לב. הם עומדים לי
על קצה הלשון, מתגלגלים להם שם, משחקים במחבואים.
הגעתי למסקנה שהאהבה מזיקה לבריאות. אצלי לפחות.
איך אני מסוגלת לקחת דבר פשוט כל כך, נקי מחוטי עכביש שתקועים
באמצע החלקים שמחברים אותו, נקי מלכלוכים קטנים ומציקים, ואני
פשוט לוקחת את כל הפשוט הגדול הזה ועושה לו סוויץ' של 180
מעלות ויוצרת ממנו תסבוכת ענקית, גדושה בזיהומים, מלאה ריר
נמתח וחתיכות עלים צהובים וכתומים.
ואז (תסלחו לי על הביטוי) אני לוקחת את כל הסמוחטה הענקית הזו
ומתחילה לפרט מול האנשים את מראה. "הנה אתם רואים את הצהוב פה?
הוא לא קיים סתם, יש לו משמעות מסוימת שנועדה במיוחד בשבילכם",
וכל החרא הזה שאני מאכילה בו אנשים כמו גננת בגן שדוחפת להם
לפה אוכל בלי שיוכלו להגיד שזה מגעיל או חסר מלח. והתמימים
הללו פשוט מקבלים את העובדות, מתחילים להיות מתוסבכים כמוני
ואז הם מרגישים חרא והכל באשמתי, או בעצם בזכותי.
מה זה כל המשחקים והניתוחים הללו כאילו עברתי חצי חיים?!
מאיפה אני מביאה את כולם?!
בסך הכל אני נערה בת 16 שחושבת שכל העולם בידיים שלי ואני
יכולה לנפח אותו עם האוויר מריאותיי, לעצב אותו יפה כמו כדורסל
ולהתחיל לכדרר אותו בניסיונות להטביע ולזרוק לשלוש.
אבל זה לא עובד ככה! החיים שכל אחד חווה הם מציאות משלו,
מזופתת למדי, כשסביבו אפאטיה ענקית משולבת עם אמפאטיה מזערית
ובתוך כל זה הוא מרגיש כמו שק אגרוף קטן וחום אשר מיטלטל מצד
לצד בכל מהלומה, עד אשר תגיע המהלומה המנצחת ותבקע את השק וכל
החול יתפזר על הרצפה.
אצלי בראש הכל תיאוריות. כל המשפטים שאני אומרת לאנשים זה הכל
מחשבות של : אם כך וכך, אז בוודאי יקרה כך וכך. לא הייתי שם.
לא הרגשתי את הכאב שלהם ולעולם לא אוכל לדעת את עוצמתו. אז למה
כולם מקבלים את התיאוריות העלובות שלי ומנסים להשליך אותם, או
בעצם ליצור להם שבלונה שתתאים בדיוק לתבנית החיים העלובים
שלהם?
אני מרגישה רע. אחרי שעיכלתי את כל המידע הזה לגבי, פתאום הכל
נתפס אחרת, אני מוצאת את עצמי מול אנשים במצוקה, אני מפחדת
לפתוח את הפה שכן אז ארגיש נורא מטופשת עם התיאוריות הגדולות
כביכול ואם נוכל נקרא להן ילדותיות ותמימות. אז אני פשוט אשב
שם ואשתוק. שתיקה. כן, אני הפלספנית הגדולה אשתוק. אם אגיד:
יהיה בסדר, ישללו את פני בבוז אם אומר: יכול להיות רע יותר,
יביטו עלי במבט של- תסתכלי איך אני נראה! אין רע מזה!, ואולי
פשוט אתן יד, אחבק בעדינות, אקשיב לדברים, אבלע אותם בתוך
האוזניים ואתן להם לחלחל למוח, ואז- אני בוודאי לא אוכל לשלוט
בפי, אפתח אותו ואומר עוד איזו תיאורית חיים מרהיבה במילים
גבוהות של נערה בת 16, רק עשו לי טובה אחת קטנה-
אל תאמינו לי!. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.