אני שונאת שמגרדים לי בגב. אין מה לעשות. הרופאים אומרים שזה
מלידה. כנראה שהרופא שיילד אותי שכח לגזור ציפורניים או משהו
ומזה התפתחה לי הבעיה. אני תמיד מקפידה לגזור ציפורניים, ממש
עד העור, אני נורא רגישה בגלל המצב שלי, אני יודעת שזה שטויות
כי בעיה כמו שלי יכולה להיווצר רק בסיטואציות של לידה, אבל אני
נזהרת, ליתר ביטחון. אימא שלי לימדה אותי שאין כזה דבר להיות
זהירים מידי או עשירים מדי, אבל את זה קשה ליישם.  זה לא כזה
נורא. אפשר להסתדר עם זה. יש דברים הרבה יותר גרועים מזה, אמרה
לי אימא שלי שהייתי קטנה. הילדים בגן היו נורא צוחקים עלי בגלל
זה. ילדים הרי יכולים להיות מאוד אכזריים כשהם רוצים. זה ידוע.
אני, כמו שאומרים, עם השנים למדתי לחיות עם זה, זה לא קל אבל
מסתדרים. עכשיו יש לי סוף סוף חבר והמשפחה שלי מה זה מאושרת,
הם נורא פחדו שבגלל הבעיה שלי יהיה לי קשה להסתדר בחיים.
בפגישה הראשונה שלנו, לא ידעתי אם כדאי לספר לו או שכדאי לחכות
שיתאהב ואז זה כבר לא ישנה לו. בסוף לא סיפרתי. בפגישה הרביעית
הוא בא לישון אצלי, אחרי הזיון הוא ביקש שאני יגרד לו בגב. מה
זה נלחצתי. אני לא עושה את זה, אמרתי לו. אל תהיי זונה הוא
אמר, אחרי זיון אני תמיד חייב איזה גירוד טוב בגב, הוא התעקש,
וחוצמזה, אם תגרדי לי אני אגרד לך חזרה. נוט אצ'אנס, אמרתי
אני. לא, אין סיכוי. אבל למה, הוא לא התייאש. כי ככה, אמרתי
אני, אני באמת לא יכולה. אולי פעם כשנהיה יותר קרובים אני אספר
לך. בסוף נרדמנו. אנחנו כבר חברים כמעט שנה ועוד לא סיפרתי לו.
באמת שאני רוצה להיות כנה איתו, אבל אני פשוט לא מסוגלת. עכשיו
הוא מאיים שהוא יעזוב אותי אם תוך חודש אני לא לוקחת את עצמי
בידיים. אני מה זה מפחדת. עד שכבר מצאתי סיכוי להסתדר בחיים
בסוף אני אדפוק את זה? מה אני איזה אבלה או משהו? חברה שלי,
גורן, היא היחידה, חוץ מהמשפחה שלי כמובן, שיודעת מה עובר עלי.
היא לומדת רפואה. מה זה בחורה על רמה. יש לי מה זה מזל שמצאתי
אותה. עוד מהגן אנחנו חברות, היא היחידה שלא הייתה צוחקת עלי
עם כל הילדים. היא התקשרה אלי אתמול וסיפרה לי בהתרגשות שהם
למדו בכיתה על חוקר שמתעסק בדיוק בבעיה שלי. לפי מה שהבנתי
מגורן, החוקר הזה עובד עכשיו על טיפות מיוחדות שכששמים אותן,
הן פותרות את הבעיה. גורן אומרת שקשה לחוקר למצוא מתנדבים
לניסוי בגלל שהבעיה הזאת כל כך נדירה. היא אמרה שהיא תשיג לי
את הטלפון שלו והכתובת באורגון בארצות הברית. מה אכפת לי, יש
לי חודש לסדר את זה ויש חסכונות בצד שאבא עשה לי למקרה שאני לא
יצליח להסתדר בחיים. אני אסע. מה יש, כולה טיפות ששמים על הגב.
אני לא מתכוונת להפסיד את הסיכוי הכי טוב שלי להסתדר בחיים. זה
יהיה הניצחון שלי על הילדים מהגן שאף פעם לא האמינו שמשהו טוב
יכול לצאת מאחת שלא סובלת שמגרדים לה בגב. אני אראה להם.
לכולם.