בגיל חמש עשרה וחצי החלטתי שאני רוצה להתחתן. כן, פשוט להתחתן.
לא חשבתי על שמלה לבנה שאני אראה בה נפלא, לא על האיפור היפה
והעדין שאעשה, לא על המקום הפשוט אבל מפואר שהחתונה שלי תערך
בו, כמו שכל הילדות חולמות, חשבתי פשוט שאני כבר רוצה להתחתן.
הבנתי במציאות שזה לא יקרה עכשיו, אבל הייתי מוכנה לחכות.
כבר מצאתי עם מי אני רוצה להתחתן.
בגיל חמש עשרה וחצי התאהבתי בפעם הראשונה. זאת לא הייתה סתם
עוד אהבה. כבר הייתי בטוחה שהתאהבתי בעבר, אבל זאת הייתה אהבה
אמיתית. הוא היה יפה, לא סתם יפה, מהמם. מהשניה הראשונה
שדיברתי איתו זה קרה. מעולם לא חשבתי שזה יקרה ככה, אבל זה
קרה.
בגיל חמש עשרה וחצי הסתכלתי עליו אחרי שבוע ביחד והבנתי שזה
יותר חזק ממני, ושאם הייתי עכשיו רק בכמה שנים יותר גדולה
הייתי מתחתנת איתו. בהתחלה ראו את ההתרגשות עליו גם, אח"כ זה
קצת דעך. אבל בסוף הייתי בטוחה שהוא מרגיש כלפי את אותו הדבר.
בגיל חמש עשרה וחצי, אהבה. אהבה מטורפת, ולא סתם מטורפת גם
מהנה. לא הייתה שניה של סבל. בתור ילדה שעד עכשיו הייתה עצובה
כל הזמן, לא יכולתי להפסיק לחייך. הוא לא האמין לי שאני
דיכאונית.
בגיל חמש עשרה וחצי ועוד כמה חודשים זה נגמר, הוא לא אהב. לא
יכולתי לתת לזה להגמר ככה, אבל זה מה שקרה.
כל הזמן רדפתי אחריו, אחרי החתן שלי. כבר ראיתי איך הילדים
שלנו יראו.
בגיל שש עשרה כמעט, זה עוד לא עבר לגמרי. רציתי להתחתן, עדיין
איתו. אבל החתונה לא ממש עניינה אותו. הוא לא אהב.
בגיל שש עשרה לא רציתי יותר להתחתן יותר, בחיים.
בגיל שש עשרה, כבר לא הייתי בחיים.