בכיתה י"ב, קצת לפני סוף המחצית הראשונה, המחכנת קראה לו לדבר.
היא אמרה לו שהיא רואה שמשהו לא בסדר אצלו, נזכרה אה? כמעט גיל
שמונה עשרה ועכשיו מישהו נזכר. היא גם דיברה עם אבא שלו, אחרי.
אבל כשהיא דיברה איתו הוא לא ענה לה, כי גם לא היה לו מה
להגיד. הוא ידע שהוא יכול הרבה יותר שהוא "פוטנציאל לא ממוצה",
אבל עכשיו זה לא ממש הזמן להגיד לו את זה. ומותר לו, כי אמא
שלו מתה כשהוא היה קטן, והוא כזה. הוא גם האמין שהוא מספיק
מוכשר ומוצלח בשביל להצליח כשהוא יהיה גדול.
היא דיברה איתו והוא הסתכל עליה ורק חיכה לרגע שהיא תסיים,
ברגע שהיא סיימה הוא שאל אם הוא יכול לצאת והלך.
היא  הרגישה קצת מאוכזבת מעצמה, היא לא ציפתה ליותר מידי, היה
יכול להספיק לה שהוא יסביר לה מה שעובר עליו, אפילו באופן
כללי. אבל היא לא הצליחה להתחבר אליו, אולי זה לא באשמתה, באמת
היה קשה להתחבר אליו.
הוא יצא החוצה עישן סיגריה וחזר לבית. הוא לא אמר כלום לאף
אחד. רק הלך למחשב והתעסק עם כמה דברים שם לקצת והלך לישון.
יומיים אחרי היא דיברה עם אבא שלו, שהוא ניסה להבין מה שהיא
אומרת אבל לא הצליח, זה כבר אבוד בגיל כזה כנראה.
זהו, היא התייאשה ממה שהיא עושה, זה כבר לא מה שזה היה פעם,
היא סחוטה.
יצאתי איתו, באמת הרגשתי שקשה, אבל לא האשמתי אותו בשום דבר,
איכשהו בלי סיבה הבנתי אותו.
הוא לא הכיר אותי בתור איך שהייתי באמת, דיכאונית. לפעמים הוא
גם לא האמין לי שאני כזו, כי באמת חייכתי הרבה, הוא הצחיק
אותי...
באחד מהימים ישבנו ביחד באוטו, שנינו שותקים, הרגשתי שמשהו לא
בסדר. והוא הסביר לי על המניה דיפרסיה, זה משהו שיש לו במשפחה
והוא חושב שגם לו יש את זה, קצת פחות. קראנו לזה מיני
דיפרסיה.
זה הופיע לפעמים. הוא ניסה שזה לא ישפיע וניסה להיות שמח, אבל
המיני השתלט עליו לפעמים.
בפעם השניה שדיברנו על זה ברצינות, יותר מהפעם הראשונה הייתה
באוטו החדש שלו, אוטו קטן כזה- מיני.
זה היה כמה ימים לפני שנפרדנו, הוא ישב ושתק. פתאום דיבר על
המיני, שזה מפריע לו ונמאס לו מזה, שלפעמים הוא ככה. הוא ישב
במיני ודיבר על המיני שיש לו. הוא פחד שזה יגמור אותו בסוף.
זה הפחיד אותי קצת, אבל כמה ימים אח"כ לא הייתי ממש צריכה
לדאוג לזה.
הוא חזר לבי"ס חושב על המיני המורה שוב קראה לו, היא הסתכלה
עליו ואמרה לו שהיא ראתה שהיה איזה שינוי קל בזמן האחרון, ואז
היא הסתכלה עליו וראתה שהוא חזר לעצמו לגמרי. היא רצתה להגיד
לו שאם יש בעיה, הוא תמיד יכול לפנות אליה, אבל הבינה שאין
בשביל מה.
היא חזרה הביתה לשיגרה שלה. להכין אוכל לילדים, לדאוג להעיר את
בעלה, שישב על כיסא גלגלים לעשות קניות בסופר, לדאוג לכולם,
לבדוק מבחנים ולישון.
כל הדרך הביתה היא חשבה עליו, זה ייאש אותה. בבית היא הכינה
אוכל לילדים, העירה את בעלה, נשקה לו ואמרה שהיא לוקחת יום
חופש. הלכה לעשות קניות ונהנתה. גם אם זה היה לבד.
למחרת היא ראתה אותו בבי"ס ושאלה לשלומו, הוא ראה שהיא נראית
יפה מתמיד, לא סחוטה ועייפה. הוא חייך אליה ואמר תודה. בלי
לדעת למה היא סיפרה לו שהיא מתכננת להפסיק ללמד שנה הבאה
ולהנות קצת. הוא חייך אמר בהצלחה והלך.
כשאני אומרת לו שאני במיני אבל בלי מיני הוא לפעמים בא מכונית
הקטנה שלו, במיני שלו. לקח לו זמן להבין שאני בדרפסיה, שמשהו
לא בסדר איתי. רק שלא היה לו בדיוק מה לעשות עם זה. היינו
יושבים ומדברים.
הוא באמת מוכשר, אני בטוחה שהוא יצליח בחיים, חבל רק שהוא עושה
שטיות.
לפעמים הוא בא אלי במיני שלו, חושב על המיני דיפרסיה שהוא נמצא
בא.