לעזאזל... הנגיעה הייתה כה מושלמת. פשוט נסחפנו לנשימה שהעירה
את שנינו, ואיך שהוא ידע לנגוע בי, לא, הוא לא השתנה... עדיין
אותו אחד, לא מרבה לדבר, העיניים האלה - רק מביט בי ואני
טובעת... עדיין אותה הרגשה מרטיטה, נפלאה ופשוטה, הרגשה כזאת -
כאילו שזאת שוב הפעם הראשונה, ואני מרגישה את קצב פעימות הלב -
ואנחנו מתקרבים... לאט לאט, אני זוכרת כל נשימה, כל נגיעה, כל
לטיפה שמענגת. כמו אומן! אלוהים חנך אותו ונתן לידו "מכחול"
מיוחד והוא בחר לצייר אותו בתחושות שלו כאילו היו  לו
לצבעים... וכל משיחה ומשיחה במכחול -
והייתה נשמעת לה - "צרחה" שלי ולא הייתה בושה, הייתי חופשייה
כמו ציפור.
וההרגשה כל כך טובה ורטובה, והזמן טס ו"דף" ביקש עוד צבע, עוד
משיחה במכחול, היה נדמה שאפשר להרגיש את הזרימה, נשטפנו במפל
של תחושה שגרמה לנו לאבד את הרגשת הזמן וכל מה שהיה בינינו רק
נגיעה ונגיעה... זו הייתה תמונה מושלמת, שנינו יכלנו פשוט
לטבוע בה, וצחקנו, והתלכלכנו לנו,אך לא היה לנו כלל אכפת! לא
מיהרנו, פשוט נתנו לתחושות שלנו לדבר, כל נגיעה השתוותה לאלף
מילים שלא היו מצליחים לתאר את אותה ההרגשה הקסומה... והידיים
האלה שהיו בהם כל כך הרבה רוך וסבלנות... אהבתי, אך בחיי שאת
ההרגשה הזו לא שכחתי, הרגשתי איך זה להיות אותה ילדונת שרק
גילתה מהו רגש, מהו חום, יכולתי לבקש ממנו שימשיך וימשיך וזה
היה נראה כאילו  חלום. חלום שלא נפסק, אך הרגשתי את המשיחה
האחרונה של המכחול וכמו צייר שרעב לאותו מבט אחרון שידביק על
תמונתו, על יצירתו... כך הוא העיף אליי מבט, ואף שזה היה מבט
שנראה כי היה בו רק "קר" הרגשתי שהעולם "נעצר" לרגע ואינו
זז... שנינו ידענו שזה הסוף, ואז מבטנו נפגשו זו בזו, ידיים
התנתקו להן, חום גופנו שהיה לפתע נעתק, הנשימות חזרו ונרגעו
והתמונה שוב הייתה ברורה... אם הייתם רואים איך כל "קימור"
שצויר היה מושלם, כל קו, כל צבע, כל חיבור. ממש שיא השלמות!
ואף שהכל נגמר... אהבתי, אף אומן לא היה מצליח לרגש אותו
כמוהו, מחונן בכשרון עילאי שכזה, ואני יורדת לסוף דעתו ומודה
לה' על ההזדמנות לקחת חלק, להרגיש מושלמת וחופשייה כמו דרור
לרגע אחד - רגע קט שמשתווה לימים שלמים שלא ידעתי מתי עוד
ניפגש ונחווה את ההרגשה המטורפת והעילאית הזו...