לכל אחד יש במה משלו, נקודה שכזו משרגת אותו ליפול או לעמוד
על הרגליים שוב, בנקודה הזו הוא השחק... מה הנקודה שלך?

היא אמרה לי שהוא בגד בה, עצרתי אותה.
מחיתי את הדמעה האחרונה שלה ונשקתי לה, עדיין ניתן היה להרגיש
את המליחות, כאילו שהאישה הזו נולדה לסבול. הטעם הזה שהיה מלוח
וכה משונה, ועדיין היא לא מן היחידות שתבכנה, אך מוזרה הייתה
היא, גופה הפריש בלחיו טעם מר של תשוקה אבודה, של קסם שנעלם.
נראתה היא כמו אילן שנפל לתרדמת, חיה שכובה על הרצפה ואין מי
שמדבר אליה, זרוקה היא לצדי המדרכה ובוכייה, צווחת מכאב ואין
מי שיושיט לה את ידו. אומללה נראתה היא, שמלה פרומה, שיער לא
מסורק ועיניים בוכיות, מבט חד וקודר, עצוב אך מאיים. שאלתי
לשמה ולא הוציאה מילה. רציתי כה לעזור לה, אך היא לא ענתה.
"כואב לך?", שאלתי והרגשתי שהיא נעלמה. כל מה שידעתי שנפשה
כואבת, זועקת, אך בלומה היא, צווחת, אך שקטה, סוערת ומסתורית
וכה רציתי לדעת מה עובר עליה, על המסכנה.
לא הכרתי אותה, לא ראיתי אותה בחיי, אך מבטה העצוב השאיר בי
חותם ניכר. הרמתי את רגליי מהמדרכה ונגעה בי בידיה... הבטתי אל
תוך עיניה והתיישבתי לצדה ועוד דמעה זלגה ממנה ואמרה לי
"תודה".
חייכתי אליה חיוך ועדיין הייתה בשלה, ישבה לה בשקט והשתתקה, אך
מבטה היה אליי ולא עזב, כאילו שחיפשה מילה מתאימה להתחיל עמי
שיחה.
"את לא מכירה אותי", היא אמרה.
ועניתי לה "ובכן, צודקת את, גברת, אך אינני מבינה, למה את לבד
כאן? עכשיו לילה... על המדרכה, את מחכה לרכבת?"
"כאן הכל התחיל", היא אמרה לי. "אני אוהבת לשבת כאן, ליד
המדרכה העלובה הזו, בלילה, כפי שאמרת ילדתי, ולהרגיש את
הנקודה. אני בטח נראית לך אישה אומללה כרגע, אך אינך טועה, זה
מה שנותר לי, המקום הזה, מכאן הכל השתנה עבורי, זאת הייתה
הנקודה".
באותו רגע הבנתי שאינה היא סתם עוד אישה שבלי סיבה שכובה
ובוכייה, אכן מסתורין עטף ופניה לא שיקרו אף, אחז בה יגון
שכיסה את לבבה וחיפשה היא למצוא נפש לדבר עמה, והייתי כן
לרשותה, 'שכובה' אף כן לידה ואינני ממהרת, אני מקשיבה, רק מחכה
שתוציא החוצה את מה שיש לה לומר, יגונה לובש גלימה של שתיקה
אפלה ולבי כורע בפניה ברך לקבל מילה, משפט...
לפתע היא מצביעה לעבר המסילה ופונה אליי "התבונני ילדה, את
רואה איך הרכבת מתקרבת? תנסי להתרכז לרגע, תנסי לתפוס את הרגע
הזה, רגע לפני שהרכבת תחלוף על פנייך, רגע לפני שתרגישי איך
האוויר נותן לך 'סטירה'. אם תצליחי לתפוס את הרגע, תביטי בי
ותחייכי חזרה".
הרכבת התקרבה לעברנו, אך היא איננה מביטה, אני מתרכזת בה, והיא
מגיעה... לאט לאט היא מתקרבת לעברי ולבי פועם בחוזקה, איך מוזר
הרגע הזה, אף פעם זה לא קרה לי, להתרגש מרכבת שמתקרבת והנשימות
מתגברות ואני מרגישה חולשה כזאת, כאילו שזה סיוט, והרעש הזה...
הוא גובר, אינני מצליחה לראות היטב, הכל נהיה מטושטש, הרכבת
מתקרבת לה ולבי מרקד לו בפוביה, שוב הרעש גובר ואני מנסה
להתרכז והנה עוד שניה והיא תעבור והאור הזה, מסנוור אותי,
אחת... שתיים... של... והיא עברה!
הלב נרגע לו, אני מביטה לעברה, היא הרימה את ראשה.
"את ראית? הרגשת? הוא עבר?" ואני עניתי לה "כן, כמובן!"
"אז... תגידי לי, הצלחת לתפוס את זה?", היא שאלה.
"כן, כן... כמובן", עניתי לה.
היא הביטה בי וחייכה אליי חיוך שובב. לרגע לא הבנתי אותה, העצב
שעל פניה נעלם, העיניים נפתחו להן לראווה, נראה היא כי היא
משתנה.
"כשאמרתי לך לתפוס את הרגע הזה, לא התכוונתי לזה בדיוק כך,
מתוקה. בזמן שאת התרכזת ברכבת האלומה הזו, אני הבטתי בך, את
היית לך עם עצמך ואף דיברתי אלייך, כאילו שנסגרת עם עצמך ולא
היה איש מסביבך, פנייך החווירו והיה עליהם צבע לבן, גופך היה
נשמע כאילו הוא בצרה, עינייך נפתחו כאילו מחכות הן לאיזה דבר
מה מיוחד וכשהרכבת נעלמה לה לא הסתכלת אפילו בחזרה..."
לבי הקשיב לכל מילה שיצאה מפיה וכאילו שפיה אמר לי תפילה,
הבנתי איכשהו למה היא התכוונה ונראה היה כאילו שלא היה לי צורך
בעוד שאלה.
אני נזכרת במה שהיא אמרה לי לראשונה, "הוא בגד בי", ועכשיו אני
מבינה, אישה חכמה הייתה זו, אישה נבונה, אך מה שאינני מבינה -
איך היא היתה יכולה להישאר עם אותו טינופת ולא להסתכל בחזרה.
היא עצמה את עיניה וסבלה בכאבה, היא שתקה כל השנים בזמן שבעלה
לא שמר לה פינה והיא יושבת לה כאן וכנראה שכאן הדבר ארע
לראשונה, איך המראה הזה כואב לה בטח, איזו אומללה. וכל מה
שנותר לי לדמיין הוא איך הכל קרה, איזה בוקר נפלא אחד יצאה היא
בעקבותיו, היא בטח רצתה להעביר לו 'מכתב אהבה' ששכח, ופלא,
בפתח הוא נמצא בזרועות 'אישה שונה' והיא בטח רואה איך הוא
נעלם, עולה אתה לרכבת ואין לה מילה, לבה סוער וגועש מאכזבה, אך
היא אמיצה היא ואינה מביטה, הרכבת נעלמת לה וגם ההרגשה הרעה...
לפתע, אני מסתובבת והיא אינה, מסתכלת על המדרכה והיא ריקה,
משהו נראה שם, אני מביטה, כרטיס מוזר שכזה שחתום עליו "במת
הזמן"...