יש חוט דק מאוד בין אהבה לשגעון, ההתמזגות לפעמים מאבדת את
אחד הצדדים ומפגישה נקודות חדשות שנראו לא כה מציאותיות קודם
לכן...

הגוף עוד פעם נהיה קר ומרגיש רוטט, אני מתעוררת ורואה שאין אף
אחד סביבי... רק צל של בדידות שמקיפה את נפשי ופחד של בדידות
שמחליש אותי. שבב של זיכרון עובר מעליי, מרגש אותי, אני מרגישה
שהוא קרוב אליי שוב, קרוב מתמול שלשום, הפנים האלה שאינני
מצליחה לראותם ואני עדיין סגורה בתוך 'טירה' אפלה, משתוקקת
לעוד מבט נוסף ושובב שיסחוף אותי, אני מרגישה חלשה וכאילו שהוא
עדיין נמצא לצדי, מרגישה שוב 'צביטה' קלה שמחזירה אותי למציאות
העגומה - אני בדד! אני מסתכלת מ'החלון' ואינני נעשית צעירה
יותר, הכוכבים זוהרים מתמיד והירח מחייך אליי, למה? אם רק
הייתי יכולה להרגיש את אותה ההרגשה כשאתה בא, אם רק הייתי
יכולה לראות את מה שאין כאן, אם רק הייתי יכולה. וכשקר לי, אתה
מביא לי שמיכה חמה, עוטף אותי בידייך ומחבק חזק, איך אינני
מצליחה לראותך? מי אתה? ולמרות שהזמן עובר אני עדיין מנסה...
אני מתגעגעת להרגשה שאתה אתי, כאילו מלטף במילים שאין להן שום
צליל, אני מביטה בך כשעיניי סגורות ומרגישה את חום גופך בידיי
הקרות, אני מתפתלת מכאב וגרוני כואב, עיניי צורבות ואתה שוב
אין, מחכה ששוב תגיע השעה הזו... אותה השעה בה נשמותינו נפגשות
ומתיידדות, אותה שעה קלה של אושר, כשאני עדיין צלולה, כשאין
עליי כבלים של עצב ותרופה זולה... כשאין מי שקושר את ידיי
וקורא תפילה, אין מי שמביט בעצב ואומר "סליחה"... ובאותה השעה
הזו אני רק אתך, כמה שנים שאני בחדר הארור הזה ואין לי מילה!
אתה מגיע כל לילה ובשבילי זה תמיד נראה כמו הפעם הראשונה,
צעירה הייתי וזקנתי אתך... וכשאעצום את עיניי בפעם האחרונה,
אני אראה אותך מזיל לידי דמעה ואיכשהו אני מרגישה כאילו שהכרתי
אותך, לא סתם מילים אלה יקירי - אמת הן לאמיתה. ורק אם תבטיח
לי איזה דבר קטן: קח את יומני, אהובי, ורשום את מה שהיה...
וצעירונת הייתה לה ושמה לא נודע ובלילה כשקר היה, הייתי עמה
ותרופות שנטלה היו לה לרע ובכל 'השגעון' שרשמו לה מצאה בי
'לנחמה' ובין הקירות הללו שהקיפו אותה, הרגישה לא שייכת לעולם
בעולם המה... ובכן, השעה מגיעה ואני רואה אותה, היא מתקרבת
אליי, החלו הלבן הזה... ואני שוכבת ואין לי תזוזה, לא רוצה עוד
זריקה שורפת ואני נרדמת שוב... עכשיו זה טוב... עברו להן שניות
קלות ואתה בא אליי, הנשימה נעשית כבדה וכבדה, העיניים מתחילות
לזוז, התמונות מתחילות לרוץ בראשי... אתה רץ אליי... מושיט לי
יד ואני לבושה בלבן! אני רוקדת אתך ואין אף אחד אחר... המנגינה
הזאת, כל כך נעימה היא, לאט לאט נשמותינו מתאחדות אהובי ואני
לא מתעוררת הפעם מהחלום... עכשיו אני מצליחה לראותך בפשטות,
אתה הוא אהובי!!!
אינך עוד מסתורין, אינך לובש עוד גלימה של עיוורון, אינך בנוי
עוד מחוט - יש בך בשר! אני מרגישה אותך והמנגינה מתנגנת לה
ואני שוקעת אתך, יקירי...
אחד... אחד... הם כולם נכנסים,
גופי פתאום מרגיש משתחרר, אין עליי כבלים עוד ואני מחייכת,
אתה מביט אליי כאילו שהיית מלאך שלי, חיכית לי... אני מתבוננת
בך והמראה הזה... כל כך מפליא, אין עליך צרור של סגירות, אתה
הוא זה אהובי - "המלאך בערום"!
אנחנו ממשיכים בשלנו והעולם שוב אלם, איך חיכיתי לרגע הזה,
וריח הבדידות לפתע מתנדף...