כל מה שנישאר לו זה רק כמה שיברי זיכרונות,
את הרוב הוא כבר שכח; את הרגשות, את האהבה ובעיקר את החמלה
שפעם חש כלפי בני האדם.
מתי כל זה השתנה? הוא לא יצליח לתאר, לא תאריך או שעה,
אך הגיע הרגע שהוא הפסיק להרגיש,
פשוט נהיה אדיש, דימעותיו יבשו מזמן, חום כבר בטח לא נישאר,
רק למוות, למוות בלבד הוא מייחל,
"הניחו לי, שדים ארורים!!!", בקעו חרחורים צרודים ממעמקי נפשו
המיוסרת,
"קחו אותי מכאן... גווע אני בבדידותי, בייסורי...".
כשהתעורר, היה זה אמצע הלילה ורוח קרה נשבה על פניו,
על קמטיו העמוקים, חדרה עמוק לצלקותיו האינסופיות- כל צלקת
לזכר רגש שאבד, כל רגש קטן שקבור עתה בליבו... אט אט מצא עצמו
קם ממיטתו, עיניו עצומות, נותן לרגליו העייפות להובילו, הרחק
אל תוך הים, שואף את מימיו בכל ריאותיו ואת אווירו המלוח והצח
הנותן לנשמתו המוסרת את שלוותה הניצחית.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.