חיים יבשים חייתי, כל כך חסרי תוכן... מעין שיגרה ארורה של יום
אחר יום, אותם אנשים, אותן מטלות עד שזהו..מאסתי בחוסר הרצון
לקום, לעשות משהו עם עצמי, להתבגר. קר, חם, מבלבל..מיואש.. עד
שזהו, סופסוף מצאתי, כן..מצאתי אותה. כל כך רציתי, ושוב הגיעה
חוסר האמונה, הביטחון העצמי, היחס המגעיל שאני נותן לעצמי.
ניסו ואמרו לי מאות פעמים שאני יכול, העניין הוא רק בגישה
וברצון. עדיין הרגשתי אפס. ואלוהים?..אליו אני כבר לא פונה,
אני לא שייך אליו אבל אני מניח שזה די הדדי, אני אינני רוצה בו
והוא בהחלט איננו רוצה בי. ובכל זאת, ניסיתי..והצלחתי, ליבי
החסיר פעימה באותו הרגע, אנחנו יחד... אבל פישלתי, כן..כצפוי,
פישלתי הישר מהרגע הראשון ושנאתי את עצמי על כך, כל כך כל כך
שנאתי. עבר הזמן, היה כיף וברגע אחד הכול נגוז, היא נמלטה
וחזרה לשגרת חייה. אולי זה אני?..אולי זו היא?..אולי..אולי
שנינו?.. לא ידעתי לאן לפנות, את מי לשאול.. והייתי פגוע,
כן..ייתכן שבכיתי, אבל לא..גברים לא בוכים, הם ממשיכים הלאה,
איזו קלישאה מטומטמת, ובעולם שכזה קשה להתכחש לרגשות, או
להדחיק..וגם את זה רציתי!..כל כך...ולא עזר.. ידעתי שהיה משהו,
קרה משהו, לא איתי, הרבה לפני... היא הייתה פגועה ונוכחתי לדעת
בצורה משונה שכך זה היה. אבל אז היה מאוחר מדי. היא כבר לא
נתנה את הצ'אנס להוכיח לה שהיא המרכז, אליה אני שואף..לשלמות..
רציתי להיות שם לצידה, לנחם, לעזור.. להיות תומך ואוהב והייתי
צריך לעשות זאת מהצד.. חסר כל זכויות.. והתגעגעתי, כל כך
התגעגעתי.. לחיבוק, לחיוך, לשפתיים, לצחוק ולנשיקות, ואמרו
לי... אתה מאוהב, בכעס ביטלתי את דבריהם, מיאנתי לשמוע.. והזמן
חלף.. עברה לה שנה, התגברתי..באמת!.. וזה שוב קרה, ברגע אחד של
חולשה, מצידי ומצידה..זה קרה... ולא היה רע, מעין תקופה מיוחדת
שלימים התבססה על שקר, על רצון למשהו בלתי אפשרי. אם לומר שכזה
אני, רוצה את הבלתי ניתן להשגה.. אז למה השגתי את זה בהתחלה?..
רבים מאמינים, כסף.. חומרנות.. אישיות ריקה המתבססת על אלה, זה
אני. הם טועים, אני הרבה מעבר, אני יודע לתת, לתת המון..
הביישנות מפורשת כשנאה, כסנוביזם אבל הרבה לא יודעים, לא
מכירים.. ואני סובל, יש בי כל כך הרבה מעבר..ואף אחד לא רוצה
לגלות, אז שוב אני לבד. והיא?.. הלוואי ויכולתי להוכיח לה שיש
כאלה שהם בסדר, שאפשר לסמוך עליהם, ואני אחד מהם.. כרגע ליבי
שלה ואסור, היא אסרה, ואולי הוא שוב מחסיר פעימה בתקווה וברצון
לעוד נשיקה, שאולי כן יש נחמה בעולם, והיא תשוב להאמין באהבה,
ותבין מה יכול היה להיות ואיננו... היא, שפגשתי עוד בימי בית
הספר.. עשתה לי בעצמה, בית ספר לאהבה...