יש סיבה לעובדה שאני לא נותנת לאנשים להתקרב,
למרות שהוא לא עושה את זה בכוונה ולמרות שהוא מבטיח שהוא יחזור
ומבטיח שיתגעגע אני עדיין יושבת בהלם מפחדת מהיום שהוא צריך
לעזוב.

חברים אומרים לי, אל תדאגי הוא יחזור, הוא נוסע רק לזמן קצר
אבל אני פשוט לא מסוגלת.

כבר כמה ימים מנסה לעצור את הדמעות אני לא יודעת אם אני רוצה
לבכות כי הוא עוזב או לבכות כי נתתי למישהו להתקרב והוא שוב
נעלם.

שונאת את זה.

אני לא רגילה להרגשה הזאת, אני רגילה להרגיש כאב או עצב מסוג
מסוים אבל עצב מעורבב עם פחד בחיים לא הרגשתי,
אף פעם לא התגעגעתי ככה למישהו שידעתי שיחזור.

אנשים בדרך כלל לא חשובים לי כמו שהוא חשוב, במיוחד לא אחרי
זמן כל כך קצר של הכרות.

אז מה אני אעשה!?
אם הוא ישכח, איך אני אתגבר על זה!?

הוא עוד לא נסע ואני כבר סופרת את הדקות עד שהוא חוזר, מה
עושים במצב כזה, איך מתמודדים עם רגש הגעגוע?!

מנסה לשקוע בעבודה, לוקחת על עצמי כל מיני משימות, אבל לא
מצליחה להפסיק לחשוב עליו ועל האם הפרידה לפני שהוא טס זאת פעם
אחרונה שנתראה.

אני מנסה להגיד לו כמה הוא חשוב לי, ולא משנה כמה אני מנסה זה
לא מגיע לרמה של החשיבות שלו.

אין לי יותר מה להוסיף חוץ מגעגוע ענק ואהבה לחבר אמיתי.



מוקדש לך ד"ר, הרופא היחידי שהעלה חיוך אמיתי על שפתי.