בהתחלה, נסעתי במכוניתו של חברי; הוא אמר שזאת, במטרה להביא את
סבתו לביקור בקברו של סבו.
בדרך, היא צחקקה לה, אולי בכדי להסיח את דעתה מהחוויה ההולכת
ומתקרבת.

יצאתי מהאוטו, לי לא הייתה כיפה. היא הציעה שאלבש את הכובע
המפוספס שלי, זה שדומה לכובעו של חתול תעלול מספריו של דוקטור
סוס. לא הסכמתי.
הלצה או שמא הדחקה כלשהי? לא הייתי בטוח...

חיפשנו את המצבה בדרך שהזכירה לי סצנה חזקה מהסרט "הטוב, הרע
והמכוער".
חברי אמר לי "תשתדל לא לצחוק, יש מצבות עם שמות מצחיקים ליד".
שוב הדחקה? אינני יודע.

מצאנו את הקבר, נראה שהזקנה הכריחה את עצמה לבכות. פתאום,
שינוי מצב קיצוני בין צחקוקים חסרי-פשר לבכי עמוק.
אני עמדתי שם בהבעה קפואה, כזו של מאבטח אישים, בעוד חברי שפך
כמויות עתק של מים על המצבה בדלי שסבתו הביאה במיוחד.
הזקנה בכתה, דיברה וצעקה ברומנית.
אז היא החלה בדברים בלשון מתגלגלת ומתנגנת שנשמעו לי, כמזמורי
כישוף מטרנסילבניה, כאילו בנסיון להשמיד ערפד או משהו דומה.

עזבנו את הקבר, המנציח את סופו של אדם, הגענו למכונית והיא
החלה לצחקק שוב, ממש כאילו היתה בטוחה בכך שסופו הוא גם תחילתו
של בעלה.