לילה ראשון, ואני לא מצליחה להרדם. כנראה אני לא עייפה מספיק.
מתהפכת ומסתובבת, אין לי כוח להפסיק את המאוורר או לשנות
תנוחה. נודדת במחוזות השינה-למחצה כל הלילה. לא יכולה להבדיל,
אבל רוצה לישון קצת. רק כשיש כבר אור בחוץ ואני מותשת מדי אני
נרדמת לכמה שעות ומתעוררת שוב כי חם מדי להמשיך לישון. בבוקר
אני קמה, עם המון דברים לעשות ואנרגיה מינימלית. מצליחה בקושי
להחזיק את עצמי. למה אני לא ישנה? אחרי יום ארוך ומעייף, אני
חוזרת למיטה.
לילה שני. הפעם אני אשן יותר טוב. את באמת חושבת ככה, אני
שואלת את עצמי. כי ברור שלא. שוב לא ישנתי. הפעם מרוב תשישות.
ועוד תחושה מתגנבת למיטה - אני לבד. אז זאת הבעיה? שאני לא
ישנה איתה? זה פשוט מדי. המון פעמים הייתי לבד. אבל יש בזה
משהו שונה. המיטה גדולה מדי, אני מפחדת לישון לבד. אני מפחדת
להיות לבד.
שיט. הגיע הקיץ. כנראה זה החופש שעושה לי את זה, אבל הסיבה לא
משנה את העובדה שכל קיץ זה מגיע. כמה ימים של היסטריה. אני לא
יכולה שלא להתכרבל עם המחשבות הרעות של עצמי, אני לא יכולה שלא
להרגיש רע. וחוסר היכולת שלי להשתחרר מזה רק מגביר את ההרגשה
הרעה והיא מתגלגלת לי בבטן הלוך ושוב. כמו שק של אבני-ערפל -
כבד ובלתי נראה. כבר יומיים לא ישנתי והתשישות רק מגבירה את
הכאבים. אני רוצה שזה יפסיק, אני רוצה שזה ייגמר. אבל אני לא
יודעת איך להפסיק את זה, באמת. אני רוצה שמישהו יבוא ויחבק
אותי ולא יזוז יומיים. אני רוצה שהיא תבוא. אבל אי אפשר וחוסר
האונים שלי רק מתסכל אותי יותר.
ואף אחד לא מבין. גם היא לא:
איך אני אתחיל להסביר לה? "לא ישנתי כבר יומיים."
"משהו מטריד אותך?"
לא. כן. ברור שכן. הייתי לבד. לא נרדמתי כי הייתי לבד מדי. "לא
יודעת."
"איך את לא יודעת אם משהו מטריד אותך או לא?"
כי אני פשוט לא יודעת איך להסביר לך "אני יודעת שמשהו מטריד
אותי. אני פשוט לא יכולה לשים על זה את האצבע."
היא לא מבינה. היא לא תבין. היא לא מאלה, היא לא ישבה אף פעם
יומיים שלמים עם גרון חנוק מהמון דברים להגיד אבל בלי אף אחד
שאפשר לדבר איתו.
המון אנשים שבאמת רוצים להבין, אבל משהו חסר. אני רוצה שזה
ייגמר, הם רוצים, באמת רוצים, לעזור לי. אז למה לא?
"בטוח שאני לא יכולה לעזור?"
אוי, כל כך חמוד מצידה. אבל אין טעם. "לא נראה לי. זה יעבור עם
הזמן, זה בטוח." היא בכלל לא מבינה מה אני רוצה ממנה. זאת
אשמתי, כמובן.
"אני נורא רוצה לעזור, אבל אני לא יודעת איך. לא בטוח שאני
יכולה בכלל..."
כמה נכון. כמה עצוב. זה בטח לא נעים גם לה, לא להצליח לנפץ את
הבועה שלי. "אני יודעת. אני מצטערת."
"אל תצטערי. את לא צריכה להצטער."
מה לא להצטער? אם הייתי נותנת לה היא הייתה מבינה. "אני
מצטערת..."
"די! אני לא מבינה."
נו, מה חדש פה? "מה את לא מבינה?"
"את השיחה הזאת. אני לא יודעת מה להגיד."
"אני יודעת. אל תרגישי רע עם זה." זאת לא אשמתה שאני מרגישה
רע. זאת לא אשמתה שאני לא נותנת לה לעזור לי. "זאת לא אשמתך.".
לא הייתי צריכה להוביל אותה למצב הזה. לא הייתי צריכה לגרום לה
להרגיש ככה. לגרור אותה איתי. "לא הייתי צריכה."
"לא, זה בסדר."
אבל הכל נהרס. היא מנסה, אולי, לתת לי עיצות פסיכולוגיות
בגרוש. כמובן, אין בזה טעם. אני מסתגרת עוד יותר, והיא מתעצבנת
- "את פשוט נהנית לסבול". אוי אלוהים. נכון שאני לרוב מביאה את
הסבל על עצמי, אבל להנות ממנו? אני נהנית לשבת פה מול המחשב,
לבכות כל הזמן (ולנסות להסתיר את זה מאח שלי) ולגרום לחברה שלי
להרגיש רע? אני לא חושבת. באמת שלא. מצד שני, זה היה ברור
שבסוף היא תגיע למסקנה הזאת. כל הזמן אני המסכנה והיא מנסה
להבין, מנסה לעזור ולא מצליחה. אז כנראה שאני לא רוצה שיעזרו
לי, נכון?
היא לא רוצה להמשיך לדבר על זה ככה. אין לה כוח. אם היינו
מדברות בטלפון אז מה שעניתי לה היה בצעקה, ואני צריכה להתנצל
על זה. אבל איך מתנצלים על צעקה בכתב?
התנצלתי.
אז שינינו כיוון. אבל עכשיו שתינו מרגישות רע, ונמאס לי. אז
אני מחליטה להיות ביץ'.
"את מחמיצה המון. לבכות מול המחשב זה כיף עצום. אין דבר יותר
נחמד." אני אגרום לה להרגיש רע.
"אני מצטערת דני"
איך אני יכולה להמשיך להיות רעה אליה ככה? מסתבר שאני יכולה.
"אל תדאגי. זה לא רק בגללך". אוף, טיפשה. למה את עושה את זה?
היא נשברת. למה ציפיתי? היא הרי לא יכולה לבוא לפה עכשיו, רק
בגלל שלי קצת עצוב. עכשיו היא באמת מתוסכלת. אני מחליטה לעשות
מאמץ אחרון. חוסר הנוכחות שלך, זה מה שמטריד אותי. איך תקבלי
את זה, הא? נשבעתי לא להיות רגשנית. לא להיות תלותית, לא לנדנד
ולא להציק. כל הדברים שהיא כל כך לא אוהבת. חושבת שלהיות תלוי
במישהו זאת מוגבלות, שלא צריך שיהיה לה אכפת מהאנשים שהיא איתם
בקשר. כמה חשוב לה החופש שלה. גם לי הוא חשוב. אבל היא חזקה
כל-כך ויכולה לשאת את הבדידות. אני לא. אני נשברת. לא רוצה
לעורר רחמים.
"אולי אני אבוא היום בערב. זה לא תלוי רק בי. פשוט נטע באה
איתי. אבל אני אגיד לה שאני רוצה לבוא אלייך. היא תבין."
לרגע הכל מתבהר, אבל לא. היא באה רק כי בכיתי לה. זה לא צריך
להיות ככה. אני לא רוצה שזה יהיה ככה. היא לא צריכה לוותר על
אף אחד בגללי.
"אנחנו צריכות לדבר. המצב לא יכול להשאר ככה. הייתי עם נטע
אתמול ושלשום, זה יהיה בסדר מבחינתה." היא ממשיכה להתעקש, ואני
מנסה למחות, ולא ממש מצליחה.
צריכות לדבר? עוד לא דיברנו אף פעם.
אני עוד לא מכירה אותה יותר משהכרתי אותה לפני חודשיים. גם היא
לא מכירה אותי. אני לא רוצה שהיא תכיר אותי. אני לא שווה את
זה, והיא תבין את זה מתישהו. ובכל זאת, היא תבוא. אז אני
מסכימה.
את כל היום אני סוחבת די בסדר. בערך בשש היא מתקשרת, "אני אבוא
בסביבות עשר, עשר ומשהו." אבל רק לשמוע אותה עושה לי כואב
בגרון. אני אתחיל לבכות שוב, אז אני מסיימת מהר. "אין בעיה,
ביי."
הערב זוחל אבל מחולק למשבצות - טלוויזיה, מקלחת, טלוויזיה,
אוכל וקפה - ופתאום היא בדלת. איזה תזמון. היא אומרת שלום לאמא
שלי ואנחנו יושבות על המיטה שלי, דלת סגורה. היא מחייכת. שתינו
לא בטוחות מה להגיד. בסוף היא מתחילה. "מה שלומך?" אני ממשיכה
לחייך בחוסר אונים. "עיצבנתי אותך בבוקר?" לא לא לא, זאת לא
את. זאת אני. "לא, זה בסדר. הייתי מתעצבנת גם בלעדייך." ואני
מתחילה להסביר לה - שקשה לי, ואני לא יודעת למה. שהכל בסדר אבל
בעצם כלום לא בסדר. שהכל מסביבי מתפורר ואני, אני לא יודעת מה
איתי, ואז אני מתחילה לבכות שוב. לא רציתי לבכות, לא רציתי
להיות מסכנה. אבל היא מחבקת אותי ואני לא יכולה להפסיק. והיא
לא קצרת רוח, לה יש זמן, ואני יכולה להמשיך לבכות כמה שאני
רוצה. הטישו שליד המיטה הולך ואוזל ובסוף הכל נרגע. לאט אני
מדברת, שלא להגיד משהו לא מדויק, לא להטעות, לא לטעות בעצמי.
"יש משהו שישמח אותך עכשיו?" היא שואלת. אני לא יכולה להשאר
בחדר הזה. לא טוב לי פה. אני רוצה להיות אצלה, בחדר שלה. החדר
הקטנטן הזה שאין בו סיכוי להרגיש לבד. אבל אני לא יכולה לצאת
החוצה. אני תקועה. "להיות במקום עם מים." עם זה היא לא יכולה
לעשות כלום. תשובה טובה. וזה גם נכון. מים עושים לי טוב. אבל
אי אפשר.
שעתיים אנחנו מדברות. מדברות? לא מדויק. הרבה אני שותקת, וגם
היא. שותקת ובוכה. והיא מחבקת. פעם אחת באמצע היא הולכת לרגע,
ואני בינתיים מספיקה לעשות צמה, לקרוא חצי סיפור ולמצוא את
הדובון שלי. היא לא אוהבת אותו, אומרת שהעיניים שלו מקרינות
אנרגיה שלילית ובגלל זה צריך מינימום לעקור אותן. אני מחייכת
מתוך הבכי שלי, מחבקת אותה. היא אומרת "יפה לך ככה". "איך,
אדומה ומנוזלת?" "לא, מחייכת". אני לא שווה את זה, באמת שלא.
אני שוב בוכה, הפעם על זה. אני עושה לה רע, אני אעשה לה רע.
אני סתם אסבך אותה. למה היא צריכה את זה? "תנסי אותי" היא
אומרת לי. אני לא רוצה לעשות לה רע, אני לא רוצה לנסות אותה.
5 פעמים הטלפון שלה מצלצל, 3 פעמים היא עונה. פעם רביעית
וחמישית היא מתעלמת, כדי להדגים לי נקודה - היא עושה רק מה
שהיא רוצה ואני לא צריכה להרגיש רע שהיא אצלי ולא איפה שהיא
תכננה להיות. כי היא רוצה. אז בסדר.
אז באמת בסדר, לכמה רגעים. הפסקתי כבר לבכות והיא ממשיכה לחבק
אותי. נשיקות קטנות על המצח והלחיים והאף שלי. היא יודעת שזה
מה שעושה לי טוב. אני כל כך שמחה שהיא כאן, אבל מאוחר, ושתינו
יודעות שעוד כמה רגעים היא תצטרך ללכת. ואני אשאר לבד. "זה לא
אמור להיות ככה. זה לא צריך להיות ככה" אני אומרת לה. "זה בכלל
עושה לך טוב שאני באה?" היא שואלת, בחשש-מה. ברור שזה עושה לי
טוב. כשאת פה זה הכי טוב שיש. הבעיה מתחילה כשאת לא פה. אבל
אין טעם, כי היא צריכה ללכת, ואין לה פה בחירה אחרת. זאת לא
אשמתה שאני כזאת. "אני צריכה ללכת" היא אומרת לי. אז אני
מתחילה שוב לבכות - איך אני יכולה להיות כזאת תלותית? אני ממש
שונאת את עצמי על זה.
אני רוצה שהיא תגיד לי לבוא אליה, לישון אצלה. או שהיא תסיע את
נטע הביתה ותבוא אליי. או משהו. אבל היא שותקת ואני לא יכולה
לבקש ממנה כזה דבר. אז אנחנו עומדות מחובקות ליד הדלת והיא לא
יודעת מה לעשות איתי. "תשתדלי לחייך". אני מחייכת. "זה לא
מספיק טוב." אין לי את הכישרון שלך, אני אומרת לה. היא נותנת
לי נשיקה ואני מחייכת עוד קצת. "זה יותר טוב."
ואז היא הולכת, ואני צריכה לעצור את עצמי בכוח מללכת איתה
לאוטו, כי ככה זה לא ייגמר אף פעם ורק יהיה יותר קשה לשתינו.
"לילה טוב" היא אומרת לי ליד הדלת, ואני כבר לא יכולה לענות כי
הדמעות חונקות לי את הגרון. ואז הדלת של הבית נסגרת אחריה,
והדלת של החדר נסגרת אחריי ואני שוב בוכה, ושוכבת מכווצת במיטה
ובוכה כל כך הרבה זמן שאני מרגישה שנגמרות לי הדמעות. אז אני
קמה, ומסתכלת במראה, ורואה שם מישהי שדי נראית כמוני רק עם
עיניים אדומות ופרצוף נפוח וחיוור. ורטוב. ואז אני שומעת את
אחותי הקטנה מתחילה לבכות בעצמה. יש משהו בבית הזה שגורם לנו
לבכות בלילה. אני לוקחת את הדובי שהיא זרקה לארון וכשאני הולכת
לכבות את האור אני מתלבטת אם להתקשר אליה ולהגיד לה לילה טוב,
כי לא אמרתי לה קודם. אבל אז אני אתחיל לבכות שוב ולא בטוח שזה
רעיון טוב, כי היא באוטו עם נטע. אז אני מוותרת ומכבה את האור
ולא חוזרת לבכות. זה עולה לי בהתחלה בכזה מאמץ, שאני לא בטוחה
שאני אצליח, אבל אני כן .אני מסיימת עוד שני סיפורים ועדיין לא
בוכה. רק לרגע אחד אני נזכרת שהספר שלה, וכמעט מתחילה לבכות
שוב, אבל משהו בי מכבה את המחשבה הזאת ויש רק ריקנות. אני
מרגישה אפורה מבפנים. הוצאתי המון. אולי אני אצליח לישון הפעם,
בזכות הריקנות הזאת?
עם המחשבה הזאת מנסה להרדם, וכבר פיתחתי טכניקות - ואני מצליחה
למשוך קצת זמן.
אבל שוב זה לא עובד, וכל הלילה אני רק חצי-ישנה, ומסתובבת
ומתהפכת, ופעם בכמה זמן אני מנסה לראות מה השעון אומר אבל הוא
רחוק מדי וקטן מדי.
רק כשכבר יש אור בחוץ אני מרגישה פתאום כאילו היא פה איתי.
תמיד היינו נשארות ערות עד שהיינו שומעות ציפורים בחוץ, וכבר
היה קצת אור. מין הרגל כזה, חצי במקרה חצי כבדיחה פרטית. האופק
מתבהר ומאדים וזה עושה לי הרגשה טובה, מין שותפות כזאת, שאם
היא הייתה ערה היינו רואות את אותה הזריחה מהחלון. אני יודעת
שהיא ישנה כבר כמה שעות אבל הפער הקטן בין הידיעה להרגשה מספיק
לי, ועם המחשבה הזאת אני נרדמת, ולא שמה לב כבר לשמש שעולה לי
בחלון. |