לא יכולה להמשיך בהצגה הזו יותר מדי זמן.
מהר מאוד אני חוזרת שוב לדיכאון ולשנאה הזו המופנית כלפי עצמי
בלבד אך מקרינה כלפי כל הסובבים אותי.
ההצגה הזו, העמדת הפנים הזו שהכל טוב והכל בסדר נשברת תוך פחות
מיממה.
כבר בערב הכאב מתחיל לזרום דרך הורידים לידיים בעוצמה בלתי
ניתנת להסברה, עוצמה שמרעידה את כל הגוף והמחשבה שלי. כבר
בלילה אני מרגישה את הדיכאון הזה חוזר, ועד הבוקר השנאה כבר
מחלחלת במחשבותיי ורגשותיי.
לפה אין מילים, טוב שיש לי אצבעות להקליד בעזרתן.
הפה שותק, מפנים את כל הכעס וכל הכאב עמוק בפנים עד שכבר אי
אפשר לסבול ואני משתגעת.
השיגעון הוא אולי הדבר היחיד שמחזיק אותי פה, שהרי לא כל בן
אדם יכול לחיות עם כאלו רגשות כואבים. אבל המשוגע... הוא כבר
רגיל, הוא מכיר אותן כ"כ הרבה זמן והוא כבר לא מפחד מהן כמו כל
בן אדם רגיל, הן אלו שבעצם הפכו אותו למשוגע, הפכו אותי
למשוגעת.
אבל מה זה בעצם משוגע?
הרי בימינו אין בכלל מושג כזה, לואן גוך קראו משוגע, אבל תראו
את עבודות האמנות שלו, שנמכרות היום במיליונים של דולרים או
whatever וכל מה שהוא ניסה לעשות זה להביע את רגשותיו על הבד,
לפרוק את המתח והכאב שאחז בו כ"כ חזק ולא נתן מנוח.
אנשים כמונו, ואן גוך, אף אחד לא באמת מקבל אותנו, הדבר היחיד
שאנחנו יכולים לדבר אליו זה חתיכת בד או נייר, וגם זה לא תמיד
עם מילים. ויודע מה גם אם יש מילים הן לא אומרות במפורש מה
שאנחנו באמת רוצים שיגידו. אז אולי פשוט נועדנו לשתוק.