6:30. בוקר. מוקדם מדי בבוקר.

אני שומע רעשים בלתי נסבלים מהחצר, גרירת פחי האשפה על שביל
האבנים. זה טקס יומי שכבר למדתי לחיות איתו בשלום, אבל הבוקר
הוא דוקר אותי בראש כמו מסרק משונן.
עיניי הטרודות מסרבות להיפתח אל האור. אני שומע את רעש הגרירה
מתרחק ממני ושער החצר נפתח בחריקה ונטרק במכת ברזל הגונה. אולי
עכשיו יחזור אלי השקט.
באמת, למספר שניות, הכבדות חוזרת לעפעפיי ונדמה לי שאני חוזר
לסצינה האחרונה בחלום שנשאר ללא סוף. אני מחליק חזרה לחדר
השינה עם לטישיה, כשצליל מוכר מרעיד את אישוניי וחושף אותי
חזרה אל האור של הבוקר. הפעם אלו קולות ההתעוררות של הילד
מהחדר השני, מזה כבר יותר קשה לי להתעלם. קולות ההתעוררות שלו
הופכות בין רגע לצרחות בוקר טוב מהסוג שרק אור יודע לייצר.
כאלה שמאיימות להשכים את השכונה וכל אזור המיקוד שלנו.
אני מוריד את הרגליים ממצב מאוזן למצב עמידה. מיחושי גב עזים
אוחזים אותי ואני מנסה להזדקף כשסחרחורת זדונית אוחזת אותי
ומאיימת להטיח אותי לרצפה. הצרחות של הילד לא נותנות לי אפילו
את התענוג המפוקפק של התעלפות שקטה ואני גורר את עצמי למטבח.
מגשש אל האור ומדליק את היום בהבהוב עצבני של פלורסטנט. בקבוק,
240cc של מים מינרלים, 4 כפיות של פורמולה וארוחת הבוקר שלו
מוכנה. על קפה בשבילי אני אפילו לא מעז לחשוב.
אני גורר את עצמי חזרה לכיוון החדר של אור, וכבר בדרך אני מזהה
את שינויי הטון אצלו מצרחות רמות לזעקות שבר מהולות בבכי
מתוסכל ואני חושב לעצמי שככה עדיף, זה צליל יותר נסבל.
הוא מחכה לי, עומד במיטה בפרצוף מעוקם מסבל, שרק תינוקות
יודעים להמחיש בצורה כל כך ברורה. את פניו מכסות דמעות מהמאמץ
הלא מבוטל לצרוח במלוא הגרון. הוא מחדש את הכוחות וחוזר לצרוח
כדי שאני אדע ואפנים בדיוק מה עובר עליו. אני מרים אותו על
הידיים ומרגיש איך הוא הוסיף עוד קילו מאז אתמול בערב, כשהיה
לי כוח להשכיב אותו לישון. אני תופס פוזיציה עקומה על הכסא
בחדר וממקם את הבקבוק בזווית הנכונה אל פיו. הוא מנווט את עצמו
אל הפיה בשניות וגומע מהר, מהר מדי את מנת הבוקר שלו. בעוד
מספר שניות הוא ייחנק לשנייה וימשיך לאכול.... הנה.... והנה
הוא חזר לאכול.
אני מנצל את רגעי השקט האלה כדי לעצום שוב את העיניים. הגוף
שוב נהיה כבד ואני מרגיש את עצמי שוב שוקע לאזור דמדומי
המודעות שלי. עכשיו זאת כבר לא לטישיה שנמצאת איתי בחדר השינה,
עכשיו אני עומד לידך וליד אור והוא מחזיק לכל אחד מאתנו יד אחת
ומחייך חיוך מבויש. את ראשך מקיפה הילה בהירה שרועדת ומפיצה
אור לבן בוהק ואת מביטה אלי ומחייכת עם העיניים, כמו שרק את
יודעת לעשות. אני מביט אלייך אחוז הערצה ולוחש לך שאני אוהב
אותך, שיש לי מזל גדול שאנחנו ביחד. מתמקד בפנייך, בחיוך שלך,
בעיניים שלך שכל כך אוהבות אותי. אור מרים את הראש אלי והוא
נראה לי פתאום גדול בכמה שנים. "אבא, איפה אמא? למה היא לא
פה?" הוא שואל אותי. אני מביט אלייך ואת כבר לא שם, ההילה
נעלמה ונשאר רק וואקום, אפור כזה וכהה.
הבקבוק ניתק מפיו הוא מנסה לשפר פוזיציה על הגוף שלי. גופי
הסדוק מסרב להגיב ביעילות ואני מדרדר אותו אל עבר השטיח
ומתעורר ליום חדש. יום נוסף בלעדייך.