אתם מכירים את זה, כשנוסעים באוטובוס ועובר אוטובוס בנתיב
השני, וכל האנשים מסתכלים דרך החלונות על האנשים באוטובוס
השני? אז הנה סיפור נחמד על מקרה כזה.
יוצא לי לנסוע די הרבה באוטובוס, בעיקר בקווים בין-עירוניים.
באחת מהנסיעות האלה צץ בראשי רעיון יצירתי שנראה לי ממש נחמד.
מכיוון שלא היה בידי הציוד הדרוש למימוש הרעיון, החלטתי לדחות
את העניין לנסיעה הבאה. בפעם הבאה שנסעתי לא שכחתי זאת, והבאתי
איתי דף וטוש. הנסיעה החלה. האוטובוס, לשם שינוי, היה די ריק
והמושב הסמוך אפילו היה פנוי. לא רציתי לעשות זאת ביציאה מן
העיר, בפקקים. סך הכל, בפקקים, האוטובוס השני יכול לעבור על
פני האוטובוס שלי פעמים רבות, ואולי הם אפילו ישארו צמודים
לזמן רב. לא נעים, בכל זאת התביישתי קצת. אז חיכיתי. בינתיים
לקחתי את הדף שהבאתי, וכתבתי עליו:
נתי
068-854717
תתקשרי.
שמתי את הדף על הברכיים, את הטוש החזרתי לתיק, והסתכלתי החוצה,
מחכה לאוטובוס חולף.
לא עבר זמן רב עד שהגיע אחד כזה. אם זכרוני אינו מטעני, זה היה
קו 947. בכל אופן, הבטתי באנשים באוטובוס השני, שכמובן היו
עסוקים גם הם בלהביט באנשים באוטובוס שלי (חטטנים שכמותם!).
בספסל השלישי מהסוף, בטור השמאלי של האוטובוס, ישבה מישהי
שנראתה נחמדה. הבטתי בה, מנסה לגרום לה להבחין בי. ראיתי את
מבטה חולף על המושבים בקדמת האוטובוס ומתקדם אחורה, לכיווני,
כשהאוטובוס שלי התקדם ועקף את האוטובוס שלה. מבטה הגיע אלי.
חייכתי אליה מהר, לפני שתסובב את ראשה מחוסר נעימות שנבע
מהעובדה שעינינו נפגשו. היא חייכה. אז הפניתי את ראשי, כאילו
בחוסר נעימות. היא הסבה את מבטה גם כן, והאוטובוס שלי עקף את
האוטובוס שלה. בצומת הבא האוטובוס שלה עמד לידינו. זה היה
רמזור די ארוך, והחלטתי לנצל את ההזדמנות. כמובן ששוב האנשים
משני האוטובוסים הסתכלו על האנשים באוטובוס השני. גם היא הייתה
ביניהם. הפעם מבטינו נפגשו מיד. חייכתי אליה שוב, חיוך גדול
יותר, ושמתי את הדף על החלון. עברו כמה שניות עד שהבינה מה זה
בדיוק. ראיתי אותה מתעסקת עם משהו על ברכיה. הנחתי/קיוויתי שזה
הפלאפון שלה. היא צחקה, הרמזור התחלף לירוק, הבעת פניה השתנתה,
והאוטובוס שלה פנה ימינה. שלי המשיך ישר.
----------------------------------------------------------------------------
בדרך כלל אני מעדיפה לבדוק באיזה צד תהיה השמש, ואז להחליט
באיזה צד אשב, אך נותר רק ספסל אחד פנוי לגמרי, אז התיישבתי
עליו. שמתי את האוזניות על האוזניים, הוצאתי את הספר,
והתכוננתי לנסיעה שגרתית. ביציאה מן העיר היו פקקים, כרגיל.
הבטתי על המכוניות בכביש, ובעיקר על האנשים בתוכם. זה אחד
התחביבים שלי בנסיעות ארוכות, אני יושבת ופשוט ממציאה סיפורים
שלמים בראש על דברים שאני רואה. הבטתי במכונית עם הגבר שנהג,
האישה שישבה לידו, ידיהם המשולבות, ושלושת הילדים שישבו
מאחורה, הבטתי בפיאט אונו הקטנה עם שלוש הנערות המצחקקות שבו
עד שבשלב כלשהו עבר לידינו אוטובוס, והסתכלתי על האנשים שישבו
בו. חייל, גברת זקנה, אמא עם תינוק עליה... לפתע פגשו עיני
בעיני נער שישב באוטובוס הזה. הוא הסתכל לי בעיניים. עמדתי
להזיז את מבטי, ואז הוא חייך. היה לו חיוך נעים. מסביר פנים
כזה. חייכתי חזרה. הוא סובב את ראשו חזרה (בשלב הזה הוצאתי
מראה ובדקתי אם יש לי משהו בשיניים, אבל זה כבר לא חשוב).
הנסיעה המשיכה. הנוף היה יפהפה. זה היה יום מעונן חלקית,
והאוטובוס ניתב את דרכו בין ובתוך צללי עננים גדולים. הכל בחוץ
היה ירוק. היה חורף טוב השנה, ירדו הרבה גשמי ברכה. המחשבה על
הבחור ההוא הציקה לי. אולי אני מכירה אותו ופשוט לא זיהיתי
אותו? דחיתי את המחשבה הזו. איני חושבת שאני מכירה אותו. סתם
בחור נחמד.
באחד הצמתים הבאים, כשהאוטובוס שלי עמד ברמזור, נעמד לידו
האוטובוס עם הנער. חיפשתי את הנער שוב וראיתי שהוא מביט בי.
חייכתי. הוא חייך חיוך גדול יותר (אך עדיין נחמד), ואז שם על
החלון דף עם אותיות ומספרים. המשקפיים לא היו עלי, וקצת קשה לי
לראות דברים קטנים במרחק. אימצתי את מבטי, וראיתי שכתוב על הדף
"נתי", מס' טלפון, ובסוף "תתקשרי". צחקתי. איזה מטורף. לקחתי
את הפלאפון שנח על ברכיי, וכתבתי את המס'. לקח לי זמן לקרוא כל
ספרה, ולכן כשכבר הגעתי לספרה האחרונה התניע האוטובוס שלי ופנה
ימינה. שלו המשיך ישר. אפילו לא הספקתי לתת לו מבט פרידה. על
מסך הפלאפון שלי היו רק 8 ספרות. לעזאזל! החלטתי לשמור את
המספר כמות שהוא, והכנסתי אותו לספר הטלפונים בזיכרון הפלאפון.
כל זה היה ביום ראשון. השבוע עבר, בטוב יחסית (תודה ששאלתם),
וכבר הגיעה שבת. הייתה שבת מעניינת. קרו בה דברים שקשורים
בילדים קטנים, ים, צב, קוקוס, בצבע הצהוב ובפסנתר, אבל לא אלאה
אתכם בפרטים משעממים. בכל מקרה, במוצאי שבת מצאתי את עצמי
יושבת לבד בחדר, משועממת לגמרי. למיכל כבר הצקתי מספיק השבת,
ועודד וכל השאר למדו למבחן שהיה להם למחרת. נשכבתי על המיטה,
הדלקתי את הרדיו, והתכוננתי לרביצה ארוכה. כשמשעמם לי, אני
לפעמים עוברת על רשימת השמות בזיכרון הפלאפון שלי. כשהגעתי
לנתי, נזכרתי בכל העניין. תחושת האכזבה ליוותה אותי עד אמצע
השבוע.
אולי בגלל השעמום, אולי בגלל השבת ה"מעניינת" שעברה עלי, ואולי
סתם בגלל שהמחשבה שלי נמשכה לכיוון הזה, החלטתי לנסות לדבר עם
נתי בכל זאת - לעבור ספרה ספרה, עד שאגיע למס' הנכון.
זה כמובן הצריך אזירת אומץ מצידי, אבל כמו שאמרתי, היה לי
משעמם, ולא הייתה לי בעיה לאזור אותו.
לקחתי את הטלפון, והתחלתי לחייג.
- צלצול, ועוד צלצול, ועוד צלצול, ואז:
-"הלו" עצבני נשמע. זה בטח לא הוא, אני חושבת לעצמי. "הלו!",
עצבני וחסר סבלנות.
-"הממ... אפשר לדבר עם נתי?", אמרתי בקול מהוסס.
-"מי זה נתי? טעות". וניתוק.
צדקתי.
אז בסך הכל זה לא כזה קשה. שינסתי מתניים, והמשכתי הלאה.
068-854711 - צלצול, ואז:
-"אמרתי לך לא להתקשר יותר! זה נגמר!", בקול קצת שבור. מסכנה.
אולי בעצם הוא מסכן. בכל מקרה, ניתקתי. חבל על הכסף.
068-854712 - צלצול, ועוד צלצול, ועוד צלצול, ואז:
-"שלום".
אולי זה הוא, אני חושבת. ליבי פועם קצת יותר מהר.
-"נתי?", שאלתי.
-"כן. עם מי אני מדבר?"
יש לו קול ממש סקסי, אני חושבת ומחייכת.
-"זו אורית, מהאוטובוס."
-"הממ.. אוטובוס? מצטער... אני לא זוכר...-"
-"אה.. סליחה, אני חושבת שזו טעות. ביי."
ניתקתי. אוי, איזו פאשלה. הבחור הזה בטח בן 30 או משהו. הייתי
אמורה להבין את זה מהקול הסקסי שלו. לא נורא.
והלאה.
068-854713 - ...
כך עברתי על כל המספרים (עד ש...), אבל שוב, לא אלאה אתכם
בפרטים מיותרים.
-----------------------------------------------------------------------------------
"תפסו אותו!" שמעתי אותם צועקים. רצתי בכל הכח, במרחק ראיתי
כביש. אם רק אצליח להגיע אליו חיי ינצלו. רצתי, ורצתי, ורצתי,
והגעתי לטלפון. הרמתי אותו, והתעוררתי.
הצלצול שחיברתי לפלאפון שלי נשמע חזק וצורם באזני (אבל זו לא
אשמתו, הוא דווקא נחמד בדרך כלל. אני חושב שכל צלצול נשמע חזק
מדי וצורם אם הוא זה שמעיר אותך). עניתי מהר לטלפון.
"הלו" אמרתי, מכחכח בגרוני, מנסה להתגבר על הגוון הישנוני
שבו.
-"שלום. נתי?" שמעתי קול נערה שואל בתקווה.
-"כן. מי זו?", עניתי.
-"זו אורית... אנחנו... אני חושבת שנתת לי את הטלפון שלך
באוטובוס. ביקשת שאתקשר. הערתי אותך?" אמרה בטון די נבוך,
כנראה בגלל שהעירה אותי. לקח לי זמן לענות. מוחי היה מעורפל
עדיין, והייתי צריך כמה שניות כדי לעכל את זה. לבסוף נזכרתי.
-"אורית...שלום. נעים להכיר", אמרתי בחיוך (כזה שגם שומעים).
היא התנצלה על שהעירה אותי, וסיפרה לי על מסע החתחתים שעברה
כדי לדבר איתי. אמרתי לה שזה לא חשוב, ושבכל מקרה הייתי צריך
להתעורר. בטח. :)
השיחה המשיכה בנעימות אל תוך הלילה. כעבור יומיים דיברנו שוב,
והקשר נמשך. חודשיים אח"כ נפגשנו, הפעם במכוון. נשיקה ראשונה
על חוף מול שקיעה, הליכה ארוכה על טיילת ריקה, זרועות חובקות,
מנסות לחמם, ונסיעה באוטובוס בחזרה, אני לביתי, והיא, אלי.
נוסעים, מחזיקים ידיים, ומסתכלים על אנשים באוטובוס שליד,
חושבים לעצמנו שאין להם מושג איזו תפנית יכולה נסיעה שגרתית
באוטובוס לחולל בחייהם. |
