הכל נשכח ברגע שאתה נכנס לתוך הטרמינל. כל ההכנות, התדרוכים,
הצילומים שראית, האנשים שדיברו איתך והסבירו לך שוב ושוב, "הם
מחפשים מישהו בולט. אל תתבלט, תהיה בדיוק כמו כל השאר, ואף אחד
לא יחשוד בך". הכל נעלם ברגע שדלתות הזכוכית הגדולות סוגרות
אותך פנימה, ואתה מוצא עצמך באולם ארוך, מאות אנשים אחרים
עומדים בתורים, פורקים תיקים, שקים, מזוודות ותשמישי-אכסון
שונים ומשונים אחרים, ומולם פקידים משועממים הלבושים במדים
הצעקניים וחסרי-היעילות של המכס.
אבל לא אנשי המכס הם אלו שהטרידו את חור. אלו, כמו
פרות-משה-רבנו עצלות וחסרות-שיניים, רחשו על פני הדוכנים,
המסועים והמדרגות הנעות כאילו המקום היה שלהם. אבל הוא לא היה
שלהם - הוא היה של אנשי הבטחון, הטרמיטים הקטלניות והלא-נראות
של הכוורת העמוסה הזו, גשר הכניסה אל המדינה, מבנה גדול
מזכוכית אטומה אליו נותבו האוטובוסים, המכוניות, ושאר
כלי-התחבורה, המאולתרים, המאורגנים והלא-מאורגנים, בהם ניסו
להכנס אורחים קרואים ולא-קרואים אל המדינה. אנשי הבטחון נמצאו
שם, בכל מקום, מאחורי מסכים מהבהבים, ליד עמודים איתנים,
מאחורי הפקידות לועסות-המסטיק ובעיקר בחדרי החקירות
התת-קרקעיים. חור ידע איך לעקוף אותם, איך להימלט מהם, ואפילו
איך לדבר איתם - עבדו איתו על זה במשך שעות רבות, בהתחלה בחדר
האטום בדירה השכורה במרכז העיר הזרה, ואחר-כך בגנים ציבוריים,
בתחנות רכבת, ובמקומות ציבוריים אחרים. ראשו של חור היה מלא
בכל הפרטים והידע הדרושים  - עד הרגע בו חצה את דלתות
הזכוכית.
החדר הגדול והסואן חג סביבו כמו צלחת עמוסה חומוס מתובל במיני
תבלינים צבעוניים. חור הרגיע את הקולות השונים בראשו, הזכיר
לעצמו בתקיפות לא לחפש בעיניים את המאבטחים - אתה הרי לא יודע
שהם פה, וזה גם לא אכפת לך. אתה רק נוסע תמים שחוזר הביתה
מטיול במזרח. התרמיל שלך, פיסת בד ארוג בצבע הדומה לצבע הבוץ,
מדבקה מהוהה מתנוססת עליו, מלא עד להתפקע בחומר-נפץ פלסטי
מהסוג הקטלני ביותר. אתה לא ממש יודע איך קוראים לו, ושוב, כמו
הרבה דברים אחרים בפעולה הזו, זה לא ממש אכפת לך - העיקר
שתעבור את הבדיקות והחיפושים ותגיע כבר לתוך הארץ, כדי לשחרר
את העם המדוכא מציפרני העריצות הטורפת, בכוח הנשק היחיד שניתן
לנפשם של בני האדם החופשיים - חומר נפץ פלסטי, והרבה.
חור השתדל לא לתת ללהבות הפיצוצים הרושפות בעיניו לקפוץ החוצה
ולהיגלות לעיני כולם. עוד כמה רגעים, רבע שעה ואולי חצי, הוא
כבר יהיה בחוץ, מוכן לקחת על עצמו את תפקידו האמיתי - משחרר
המקופחים, אביר המעמד הדרוס, מציל הדפוקים, נקמת אל החירות
ברודנים באשר הם. אבל קודם, צריך לעבור את המוכסות המטומטמות,
ולמצוא מונית שתיקח אותי למקום הפיגוע המיועד.
המחשבה הראשונה שעוברת לך בראש כשאתה רואה את איש הבטחון מתקרב
אליך, בהליכה מוזרה, כפופה מעט, ידיו מושלכות ברישול לצידי
גופו, שכפ"צ בז' עם כיסים רבים מסתיר את האקדח ושאר הבליטות
שמעצבות את גופו כתמונת-תבליט מעוקמת של גוף אנושי שרירי, היא
"לברוח, להתחמק, ומהר". צריך להתעלם מהמחשבה הזאת, ולהמשיך
כרגיל. אם תיטמע בסביבה, אף אחד לא ידע שאתה כאן, ותצא
מהטרמינל כמו שנכנסת.
חור משך את כל חוטי מחשבותיו הפזורות, הרים את כתפיו ששקעו
מעוצמת המתח, וניגש ישר לאיש הבטחון. "סלח לי, איפה היציאה?".
לפני שהספיקה מחשבה חשודה לעבור בראשו, הרים האיש גדול-השרירים
את ידו והראה את הכיוון בציפורן חדה. חור עקף אותו והתחיל ללכת
לכיוון דלתות הזכוכית הגדולות שבסוף האולם.
"היי, רגע, לאן אתה חושב שאתה הולך?", אומר איש הבטחון בקול
רועם, ואז, שרשרת של דיבור מהיר, מקוטע, לתוך מכשיר הקשר. "אתה
- בוא איתי. למטה". פניו המחוטטות והאפורות של איש הבטחון
מביטות בחור, אפו החד מסתיר את החיוך הקטן שיוצרות שפתיו הדקות
ושיניו העקומות. מובל, בלי אפשרות לחשוב על שום דבר, עוברים
חור ואיש הבטחון דרך דלת שנפתחה בקיר שחור לא שם לב אליו,
מדרגה אחר מדרגה אל תוך מסדרון אפל, שנמשך אל תוך האדמה, אורות
אדומים מהבהבים מעטרים את הקצוות שלו ותוחמים את שדה הראייה של
המציאות לרצועה דקה שבמרכזה הרצפה של המסדרון, העשויה רגבי
אדמה בצבע חום כהה.
לא הכל עדיין אבוד. בוודאי תובל לחדר חקירה, ושם פשוט יבדקו את
המסמכים שלך, יתסכלו פעם אחת אל תוך התיק, ואחרי שיוודאו שאתה
מה שאתה טוען שאתה, מטייל שחזר מהמזרח, מזכרות וחפצים מוזרים
משם טמונות בתרמיל הענק בערבוביה מכונסת של חפצים, בגדים וציוד
- אפילו איש הבטחון השטני, שעיניו האפורות נעוצות בך ישר
וזרועו לופתת את המרפק שלך, יחזיר אותך לאולם שלמעלה אחר כבוד.

המסדרון הזה לא מוליך לשום מקום, קלט חור לפתע. הקולות העמומים
של הטרמינל למעלה נבלעו בקירות העבים של המסדרון התת-קרקעי,
וקולות מטרידים עוד יותר החלו משלבים, זוחלים דרך החשיכה אל
תוך התודעה המפוחדת של חור. הוא ראה רק את צלליתו של השובה
שלו, איש הבטחון שקומתו הגבוהה מעוותת בעיקום לא-אנושי,
שהבגדים מעליו נקרעים אל מול עיניו, חוטמו מתארך עוד יותר
ועיניו נדלקות לפתע בברק אכזר. רגליו של חור ניטעו באדמה,
נכנעות בפני הפחד ששטף את כל שאר החושים. הדבר שניצב ממולו לא
היה אמור להתקיים באותו עולם שבו התקיים חור ובו התקיים האולם
בו ביקר רק לפני רגע. עורו האפור המצחין של היצור, שכבר לא היה
אנושי ורק קרעי השכפ"צ שלו תלויים ברישול על הקליפה החלקלקה
האפורה, שעליה נצצו בועות מרצדות של חומר קטלני שחור לא יכל
להתחיל לדעת את מקורו ועוצמתו. הידיים הארוכות, הלא-אנושיות,
נשלחו אל עבר חור, מנסות לקרוע בציפורניהן את עורו הדק, רגע
לפני שהפה ענק-השיניים, מתחת לחוטם העצום והעיניים הבוערות,
ינגוס בעוצמה חייתית בזרועו של המסתנן.
הפיצוץ שהחריד את בניין הטרמינל היה הגדול ביותר שנרשם מאז
הקמתו. החלונות באולם האח"מים בקומה השניה התנפצו, והאולם
הראשי הפך למלכודת נוראה, כשמפולת גבס, עץ וקורות-תמיכה, כשלג
המתגלגל מראשו של הר געש, התרסקה על ראשיהם של הבאים. למרבה
הנס, אף אחד לא נפגע, למעט צעיר בלתי-מזוהה, שנקבר תחת ההריסות
ליד מה שנראה אחר כך כשרידיה המעטים של גופת חיה אפורה.