יום אחד השמש הסתתרה, היא נעלמה ומאז אני לא מוצאת אותה.
אני זוכרת את היום הזה, שהיה לפני כמעט שנתיים.
אני לא אצליח לשכוח אותו עד שהשמש תשוב.
אני והדוב הלכנו ראש בראש, רבנו.
תמיד היינו רבים, זה היה עניין של שיגרה, אבל באותו יום זה עבר
כל גבול.
אני ישבתי לי במערה אחרי יום רגיל ביער והדוב חזר אחרי שהתפלש
בבוץ.
הוא אוהב להתפלש בבוץ, הוא אומר שזה בריא, אני מניחה גם שכשהוא
לבד עם הבוץ הוא יכול לחשוב על כמה רע לו ביער שלנו, על זה
שהוא הפסיד את ההזדמנות הגדולה להיות בקרקס ולהיות מאושר
ומעושר, ובא ליער במקום.
בכל אופן, הוא חזר מהבוץ, מטונף ועם ריח נוראי.
הוא לא היה רגוע.
כנראה שהוא נתקל באחד הגמדים שתמיד מציקים לו בזמן כריתת
העצים.
רוב תושבי היער עובדים בכריתת העצים, פעם היו לנו ביער עצים
ממש טובים אבל היום הם כבר לא אותו דבר בגלל כל הזיהומים שיש.
הדוב נכנס למערה. אני סתם ישבתי, ראיתי טלוויזיה ואז פתאום הוא
התחיל להתעצבן, להתפרץ.
הוא צעק עליי שאכלתי דבש, הוא אמר שאכלתי גם דבש וגם עוגיות.
זה עיצבן אותי, הפסקתי לאכול דבש באותו זמן, אני יודעת שהדבש
יקר אז אכלתי רק עוגיות.
הסברתי לו שהפסקתי לאכול דבש ובכל זאת הוא לא הקשיב והתחיל
לצעוק עליי ולהתעצבן.
אני שונאת שמאשימים אותי סתם, אז צעקתי עליו בחזרה.
הוא התקרב אליי וזה הפחיד אותי.
תארו לכם דוב מלא בבוץ, מסריח ועוד עצבני! העיניים שלו כבר היו
אדומות.
קמתי כדי להגן על עצמי כי לא רציתי שהוא יתקוף אותי. דחפתי
אותו שיתרחק.
אבל אסור לדחוף את הדוב, כי אז הוא עוד יותר מתעצבן.
הוא דרך לי על הרגל עם כל המשקל הכבד הזה שלו, ואחר כך הוא גם
ניסה לשבת לי על הבטן.
עם שלוש הגפיים הפנויות שלי בעטתי בו, בעטתי חזק וצרחתי עליו
ויצאתי בריצה מהמערה.
יצאתי בבכי ורצתי לכיוון המדורה הגדולה.
במדורה הגדולה תמיד, כמעט תמיד, נחמד.
אני אוהבת ללכת אליה, כייף לי שם.
רק אחרי שהזאב הפסיק ללכת למדורה, כי בן אדם אחד מצא אותו
והחליט שהוא מתרבת אותו, יכלתי ללכת למדורה.
תמיד החברים שלי באים למדורה, אבל בגלל שהמדורה נורא גדולה אי
אפשר לעמוד לידה אז אנחנו עומדים בצדדים, בגלל זה נורא קשה
לראות את הפנים של אלה שמדברים איתם, אפשר לראות את הצללים עם
עומדים קרוב למדורה, אבל גם זה לא משהו.
התקרבתי למדורה כדי למצוא מישהו שאני אוכל לספר לו על מה שקרה
לי עם הדוב במערה, אבל כולם התחממו ולא רצו להקשיב לי.
ליד המדורה היו כל החברים שלי מהצוקים, הם לא עזרו לי כל-כך
אבל האיילה הציעה לי ללכת לדבר עם הינשוף כשנחזור לצוקים.
באמת זה מה שעשיתי, הלכתי ודיברתי עם הינשוף והוא הציע לי ללכת
לאגם ואולי שם אני אמצא דרכים להחזיר את השמש, הוא אמר שהרבה
מאבדים את השמש, אבל אחר-כך הם מוצאים אותה.
התחלתי ללכת לאגם, היה שם נורא נעים, ראיתי את עצמי דרך המים
וזה היה כייף.
גם לקחתי את הנמרה מהמערה שלי שתבוא אתי לאגם, היא אמרה שאולי
באמת אני אוכל ללמוד משהו מהמים.
כשסיפרתי לדוב שאני הולכת לאגם הוא העצבן, גם עכשיו הוא אומר
שלא הייתי צריכה ללכת לאגם.
אבל אני אהבתי להיות שם, הייתי הולכת לשם כמעט שנה, אפילו קצת
יותר משנה ולמדתי הרבה.
גם על שפת האגם הייתי פוגשת את החברים שלי מהצוקים והם לימדו
אותי דברים שלא ידעתי על המים.
באגם הייתי רואה תמיד את ההשתקפות של השמש, זה היה נחמד, זה לא
הייתה באמת השמש אבל זה היה משהו.
בתחילת השנה הפסקתי ללכת לאגם ואז באמת השמש הייתה חסרה לי.
התחלתי לחפש את השמש כשטיילתי בצוקים, אבל לא מצאתי אותה.
תמיד היא הסתתרה מאחורי העננים או מאחורי ההרים הגבוהים ולא
מצאתי אותה.
החלטתי שאם השמש לא מופיעה אני אצייר שמש על כל ההרים ואז השמש
תחמם אותי כמו פעם.
אבל כשהתחלתי לצייר את השמש כל החיות צחקו עליי.
הסנאית דאגה לי ואמרה לי שכל החיות צוחקות עליי ושאני לא יכולה
לצייר את השמש, כי כולם רואים שזאת לא השמש האמיתית, אני פשוט
צריכה להניח לזה עד שהשמש תשוב.
לא רציתי לקבל את מה שהיא אמרה, למרות שהיא צדקה מאוד.
רק אחרי שבאמת הבנתי שהשמש אני מציירת על ההרים לא באמת מחממת,
הבנתי שזה לא הפתרון ושאני באמת לא צריכה להגיד שאני רואה את
השמש, כשבאמת אני לא רואה אותה.
התחלתי לחשוב שאולי חייה אחת תסכים להוביל אותי אל השמש, אבל
אף חייה לא התנדבה.
אני מתגעגעת לשמש שלי, כולם רואים אותה ומתחממים בקרניים היפות
שלה.
חשבתי גם שהמדורה תהווה תחליף לשמש שלי, אבל היא הייתה מסוכנת
וכשהתקרבתי יותר מידיי כדי להרגיש את החום, היא שרפה לי את
השערות.
הסתכלתי על כל תושבי היער, על כולם ולא הצלחתי להבין איך להם
יש שמש ולי אין.
אני רואה לפעמים את אחת מהקרניים של השמש, אבל אני מאבדת אותה
נורא מהר.
אפילו ביקשתי מהירח שיעזור לי למצוא את השמש, אבל הוא שתק, כי
כולם מבקשים ממנו בקשות והבקשה שלי לא כל-כך חשובה, כנראה.
קשה לי להגיד לתושבי היער שיעזרו לי למצוא את השמש כי אני
פוחדת מאיך שהם יגיבו למרות שאם אני אגלה להם הם ירצו לעזור
לי, אבל פשוט לא נעים לי מהם.
אני רק מקווה שיום אחד השמש תעלה בשמיי היער, היא תחייך לי כמו
פעם.