אתה מבין, היא אמרה לו, מביטה מבעד לחור שבלחי המפלצת, סוקרת
את נוף השיכונים הירושלמי, קולה מהדהד לעברו מבין דפנות החיה,
לבן כמוהן. הוא ניסה להתרכז בו ולסנן אותו משאר הקולות הגבוהים
שמסביב, כדי שיוכל להבין. אתה מבין, אמרה, יש לי נטיה לבלבל,
זה קורה לי הרבה, אני מחליפה בין מציאות רצויה למציאות מצויה,
הופכת אמת לאשליה, ולהפך. אתה יכול להבין?
ריח שתן עז אפף את שניהם, כשהתיישבו על הספסל הקר. הוא צייר
ברגלו קווים בחול, מצץ סיגריה, קם. קולות של צעדים קטנים וצחוק
מתוק מעליו, הוא עקב אחריה בהקיפה את לשונות המפלצת האדומות,
שידיים קטנות ניבטו משני צדדיהן. היא חייכה ואמרה, ילדים.
ילדים קטנים זה דבר נחמד, עד שהם גדלים ומגיעים לגיל שתיים
עשרה, אז הם מתחילים להפוך למבוגרים, עוברים שינויים
הורמונליים, נהיים להם דחפים, אמביציות, דיכאונות. ככה זה,
אמר, הולך אחריה. היא נעצרה, והוא הביט בכתובת מאחוריה על
הקיר, "רותי ואודי לתמיד". כשזזה ראה שמתחת רשום "שולה הזונה"
ובכתב אחר "אני אוהב אותך יעל".
אתה מבין, אמרה, בגלל זה אני נוטה לבלבל בין סקס לאהבה. לא
שאני חושבת שיש כזה דבר, אבל בכל זאת... הוא רצה להגיד משהו,
אבל לא מצא מה. לכן שתק. אתה לא הראשון שזה קורה לי אתו, אמרה,
נשענת על גומחה בראש המפלצת. לרגע נעלמה לו, אך מיד שב ראשה
היפה לבצבץ מתוך הבליטה. בכל הפעמים שזה קרה, נותרתי המומה.
אני פשוט לא מצליחה להבין את זה, איך בן אדם יכול להיות כל כך
גבר במיטה, וכל כך אינפנטיל מחוץ לה. לא יודעת. אולי פשוט קשה
לי לוותר על התענוג. וגם תמיד קיימת התקווה הזו. זוגיות, אהבה,
משהו יציב וקונקרטי בעולם כל כך...מפלצתי.
היא השתתקה. מבטיהם הצטלבו לרגע, והוא, מודע לעצמו יתר על
המידה, נשען בגבו אל הקיר, טחב יד אל כיס המכנסיים ואת השניה
העביר בשערו. היא השהתה עליו את מבטה עוד רגע, ואחר פסקה. זהו.
נמאס לי. אני הולכת מפה. אולי אסע להודו, או לאיזה שבוע שתיקה
במדבר. אני צריכה להיות עם עצמי, לחשוב, להבין הרבה דברים. אתה
מבין? הוא מעך ברגלו את הסיגריה, ונדנד את גופו מצד לצד
במבוכה.
היא בחנה אותו רגע ארוך, ואז החליטה. די. אני הולכת. מסריח
כאן.

הם נפגשו, כמו תמיד, ב"מפלצת", בשעה חמש, ביום שלישי. היא
הקפידה שיפגשו אחת לשבוע בלבד, כדי לא להכנס לשגרה זוגית
מייגעת, כך אמרה. הוא היה בא עם בקבוק יין ועם שוקי הכלב, והיא
הייתה באה עם ג'ינס וגולף שחור, ומבט אלים בעיניים. הם היו
יושבים שם איזה שעה, שותקים או מדברים, עיניהם מלוות את תנועת
הילדים הצבעוניים בלשונות האדומות, נפגשות מפעם לפעם למבט חודר
ומלא משמעות. הוא היה מתקנא בילדים ולא פעם חשב להציע לה שגם
הם יחליקו במורד הלשון ויצהלו ללא סיבה מיוחדת, אך חשש שהדבר
יפגע ברושם הגברי והשקול שניסה ליצור. לשווא, מסתבר.
כשהיה מחשיך היו עולים אליו, לדירה שלו שמעבר לכביש,
ומזדיינים, ואחר כך רואים סרט או משהו. היא מעולם לא נשארה
ללון, ובתום כל פגישה היה מלווה אותה אל דירתה שבשיכון השלישי
מצד ימין של המפלצת. את המקום הזה, את הישיבות הללו בגינה ואת
ההבטחה שצפנו בתוכן, אהב, באופן מדאיג, יותר מאת שבא אחר כך,
הגלגולים המתישים במיטה, ההתמתחויות וההתכווצויות, והדרישות
הבלתי נלאות- תעשה ככה, תעשה ככה.

הוא חשב שהוא אוהב אותה, אך כעת, משמיצתה את כל העניין בשניים
שלושה משפטים אכזריים, הוא חשב שהוא לא אוהב אותה יותר.

אז אני הולכת, אמרה. תשתדל להבין, וגם אל תגיע לכאן בשעה הזו
יותר.
שתישאר לי פנטזיה מתוקה, שלא אזכור אותך דביל, שתיוותר תמים
וחמוד, כמו הילדים האלה.
הוא עקב אחר דמותה המתרחקת כמו בסוף של סרט ישן, מעגל סביבה את
כף ידו עד שנעלמה אל אופק הבטון המאדים עם ערב, מותירה אותו
לבדו מול הגוף האימתני אשר ילדים יצאו ונכנסו באוזניו, ויונים
קיננו על ראשו, חושב מה יעשה כעת. הוא יוכל לשוב אל הדירה
הריקה, שם יצפה לבדו בסרט ששכר מבעוד מועד, מבכה את מותה של
מערכת יחסים אחת נוספת. מותה של תקווה. מותן של הזדמנויות
ותכניות שתכנן לו ולה, מותה של הנאה אחת שבועית שכבר התרגל
אליה, והשלים עם נחיצותה.
אבל לא התחשק לו. למעשה, לא התחשק לו לעשות דבר. גם את הישיבה
הסתמית הזו בגינה רצה להפסיק.
לכן קם, לקח את בקבוק היין שהביא כהרגלו לפגישה, עלה אל ראש
המפלצת והתיישב בקצה פיה הפעור, במקום שבו מתחילה הלשון לגלוש
אל החול הכתוש מעשרות רגליים קטנטנות שנחתו עליו במשך מי יודע
כמה זמן, מכריזות, הצלחתי.
מופתע מן הגובה הרב שלא ציפה לו, סקר את העיר שנפרשה אליו,
שונה באופן לא בלתי צפוי מזוית חדשה זו. לרגע חלפה בו הסברה
ההגיונית, שאילו היה מציע לה לעלות עמו אל קצה המגלשה, כפי
שרצה לעשות פעמים רבות, אולי הכל היה נראה אחרת. אולי משהו בה
היה משתנה. אבל לא היה לו אומץ. ובזה, הרי, כל העניין.
הוא הרים את בקבוק היין במחווה כלפי שוקי הכלב, שהמתין לו למטה
אדיש ונינוח, ושתה. אחר שתה לחיי האהבות שבדרך, ועוד לגימה
ארוכה סתם, כדי שהקרוסלה הויזואלית שתקפה אותו תצבור תאוצה
ותשכיח ממנו את זנבות הייאוש שהחלו מתגנבים לעברו, מוכרים כל
כך.
אז הניח את הבקבוק, הביט למטה, והחליק.
כשהגיע קם, ניער מעליו את החול שדבק בו, עלה שוב למעלה,
התיישב, והחליק שוב. כך עשה עוד פעמיים נוספות, מתנשם מן
החדווה שתקפה אותו, לא חושב על כלום. לפני השלישית והאחרונה
עצר, כי חש שמישהו מסתכל עליו.

מול פתח המגלשה, מן הצד השני של הכביש, היה חלון קטן, מואר,
מעוטר וילון תחרה בצבע לבן מלוכלך. על עדן החלון ישב חתול
אפור, מלכותי, אשר היווה בפאר פרוותו ניגוד גמור לאפרוריותם
הסתמית והמדכדכת של השיכונים שמסביב. הוא הביט בחתול, שהחזיר
לו מבט ישר לעיניים.
בפנים, מאחורי החתול, בתוך אור כתום חיוור, עמד זוג והתנשק.
זו היתה נשיקה סוערת. גופה של האישה נוטה לאחור וזרועותיו של
הגבר חובקות את גבה, מחזיקות בעורפה. בשקט שהשתרר נשמעה נעימה
שקטה, מוכרת.
הוא התיישב בקצה המגלשה והביט בהם, בזוג המתנשק ובחתול שלהם
שהתחכך בהנאה במשקוף. הוא ראה את האישה מטה את צווארה לכאן
ולכאן, כתפיות שמלתה נשמטות על מותניה, וזמזום המנגינה מניע את
גופה בתוך ידיו של הגבר. הוא ראה אותו אוחז בגבה הרך והאור
הכתום עוטף את שניהם לכדי כדור צמרירי מתוק, ואותה צוחקת אליו,
ומבחינה בחלון הפתוח, ובדמותו הישובה ממול, ונעצרת.
הוא חש מבוכה אך הוסיף להסתכל על האישה, והיא הוסיפה להביט בו.
באיטיות חזרה אל התנוחה הקודמת, ידיה בעורפו של הגבר, פניה
בפניו, והמשיכה את הנשיקה במקום שהפסיקה, עיניה עליו המציץ
אליהם מתנשקים, ביתר להט, חשב, ולאורך זמן.
אחר חדלה, ובצעדים איטיים ניגשה אל החלון, מרימה את כתפיות
שמלתה, נעצרת מולו. במרחק שביניהם הבחין בפניה ובחיוכה שהצטרף
אל חיוכו של החתול.
לא כל כך יפה, חשב, אבל אטרקטיבית.
האישה עמדה עוד רגע, אחר לקחה אל בין ידיה את החתול, רכנה
קדימה וסגרה את התריס.

הוא ישב שם, בוהה בתריס הסגור, נזכר במשהו שההיא אמרה לו פעם,
בפרץ בלתי צפוי של טוב לב וסבלנות. זה לא משנה לאן אתה הולך,
בסוף בטוח תגיע לאיזשהו מקום.
ככה זה. חשב.
ואז החליק במורד הלשון, והלך הביתה.