אני שנאת את הבלאגן הזה שבחדר שלי...
הבלאגן הזה שאומר שאני משתגעת.
שאני צריכה לשבת, כמו כלואה בספינה של מידע- והיבשה כה רחוקה.
והמידע? המידע מושך אותי, ואני מנסה לברוח. אבל אין לי שום פתח
מילוט.
זה אותו בלאגן שהופך אותי לאסירה של עצמי!
שגורם לי לקונפליקטים פנימיים, שבסופם אף אחד לא יוצא מנצח...
ואני תמיד יוצאת מופסדת.
מתחילה לחלחל בי אותה תחושה של כישלון... כבר מהרגע הראשון!
אני חורצת את גורלי עוד בטרם החל המסע, כמו לא נותנת הזדמנות
לעצמי.
המוח שלי מוצף...
המחשבה עולה על גדותיה...
הריכוז מתנדף כמו עלה ברוח, מותיר אותי מול מילים שנראות לי
כמו סרט אילם, שאותו אני לא מבינה.
וכל התחושות הללו ממלאות אותי בפחד.
פחד מחוסר האונים, פחד לפני המבחן האחרון. שיקבע לא סתם ציון,
אלא את שארית חיי.
והבלאגן?
הבלאגן לא רק בחדר- על הריצפה, על המיטה.
הבלאגן אצלי בנשמה... בראש... במחשבה.
אני שנאת את הבלאגן הזה... מזל שכבר סוף!
מחשבותיה של תלמידת י"ב בחודש האחרון ללימודים |