פרק I

מכונית הפז'ו הלבנה החלה להתרחק ומשפנתה בפנייה הראשונה נעלמה
מעיניה של שרית , היא הפנתה את מבטה, דמעה ירדה מהן. הייתה לה
הרגשה שמשהו הולך לקרות, כמה פעמים היא ביקשה ממנו לנסות לקבל
כמה ימים, הוא הרגיע אותה, "את לא צריכה לחשוש" הוא אמר, "לא
יקרה לי כלום, אני רק חייל במודיעין".
שרית עלתה לדירתה, בקומה שישית של בית בן 8 קומות. אימה פתחה
את הדלת והסתכלה אל תוך עיניה האדומות.
"הוא נסע?"
"כן, אמרתי לך, יש לי הרגשה רעה. אני תמיד יודעת כשמשהו הולך
לקרות...את זוכרת כשהוא נקע את הרגל לפני חודש? הרי אמרתי לו
לפני זה שיזהר עם הרגל שלו...זאת לא רק הרגשה, זה מן חלום"
"אל תדאגי, הוא יחזור. עוד שבוע ואתם שוב תתראו".
שרית נישקה את אימה, נכנסה אל חדרה וסגרה את הדלת.

אלכס סובב את המפתח ונכנס אל דירתו. הוריו כבר ישנו, הוא עבר
על פני חדרו של אחיו, זרק מבט חטוף, אחיו בן השבע ראה כבר את
חלומו התשיעי הלילה. הוא נעמד על קצות רגליו והלך בשקט אל
חדרו. המיטה כבר הייתה פתוחה ומסודרת לשינה, "תודה אימא", חשב
אלכס משהוא פושט את בגדיו האזרחיים, לאחר מכן כיוון את שעונו
לשעה חמש וחצי בבוקר וכיסה את עצמו בסמיכה החמה.
הוא הושיט את היד והפיל את השעון על הרצפה, הצלצול המעצבן העיר
אותו. השמש עדיין לא האירה דרך חלונו אך חושך כבר לא היה בחוץ.
אלכס הפעיל את הרדיו מחכה לשמוע בקרוב את מהדורת החדשות של
הבוקר.
"עשרה נפגעים אתמול בפיגוע... שר הביטחון הודיע הלילה שהאחראי
לפיגוע הוא השייח' יאמין דה, אחד ממנהיגי החיזבאללה... וכעת
נעבור למזג האוויר"
"יאמין דה?! בסדר זה אומר שעכשיו אנחנו נתחיל לתכנן פעולה, הוא
העז לפעול, נו טוב, נגיע לבסיס נשמע".
הקומקום שרק, אלכס סגר את המקרר הוציא כפית ואכל ת ארוחת הבוקר
שלו, היוגורט הקר והתה החם ממנו לגם בזהירות העירו לחלוטין את
כל כולו.
שוב, רק שש שעות אחרי שהאוטו נעצר בחנייה הוא שוב החל בתנועה,
שעתיים של נסיעה והוא שוב ייעצר הפעם בבסיס צה"ל, בסיס שבו
מוקם הגדוד בו שירת אלכס. המשרד של המפקד שלו היה פתוח, הוא
דפק בדלת ונכנס.
"המפקד"
"אלכס, יש לנו אור ירוק. אנחנו מעכשיו מתחילים את התכנון של
היציאה, אני צריך את התסריטים אצלי על השולחן עד מחר בבוקר"
"כן המפקד"
הוא הסתובב על עקביו ויצא מהחדר. משפט אחד כזה מפי מפקדו,
ואלכס היה צריך כעת למהר, לסגור את כל הקצוות, לתאם את כל
הבדיקות עם המחשב. הוא ידע שלא יצטרך את כל היום כדי להכין את
המסמכים הללו, שלוש ארבע שעות של עבודה והכל יהיה מוכן. אלכס
תמיד התכונן מראש, כל כמה דקות שהיו לו פנויות הוא עבד על
פרוייקטים עתידיים, כך היה וכך המשיך גם כעת.

"שרית, ש-ר-י-ת, טלפון"
שרית קפצה מהמיטה, הסתכלה על השעון, אה זה בסדר, רק שבע, בתשע
היא הייתה צריכה להיות בקריה. שרית אף פעם לא איחרה לשום דבר
וממש לא תכננה להתחיל עם זה עכשיו, בצבא.
"הלו"
"שרית, את צריכה לקום, אוהב אותך"
"אלכס איפה אתה?"
"בבסיס"
"הכל בסדר?"
"כן, מעולה, ממש מעולה. שנייה מה זה מה זה??? כמה אחוזים,
שיט"
"מה קרה?"
"עזבי, אני חייב לסגור, טוב אוהב. ביי"
"אני כבר מתגעגעת...ביי"
שרית התלבשה, והלכה אל המטבח. שם חיכתה לה צלחת עם חביתה חמה.
"אימא, מתי קמת? אני יודעת מספיק טוב להסתדר בעצמי"
"כן, בסדר, בסדר, תאכלי ואל תאחרי לצבא, חסר לך שעוד יענישו
אותך בריתוק. איך ישנת?"
"שקט, שקט. לא היו חלומות מיוחדים"
שרית חייכה. לאחר מחצית השעה היא הייתה כבר בחוץ, תוך כמה דקות
הגיע האוטובוס. לאחר עוד כשעה בפקקים של הבוקר היא הגיעה
לקריה.

צעדיו המהירים של אלכס הרעישו במסדרון.
"הנעליים הצבאיות האלו, שיהרסו אמן, מודיעות לכל העולם שאני
הולך...די"
חשב לעצמו אלכס בעודו דופק בדלת מפקדו.
"כן"
"אני יכול להפריע?"
"כנס אלכס"
אלכס נכנס אל תוך החדר, השקיעה שלו במחשבותיו מנעה ממנו להביט
לשמאלו, ליד מפקדו ישבו עוד מספר קצינים.
"המפקד, בדקתי את הנתונים, אנחנו בבעיה, הסיכויים נמוכים, יהיה
לנו קשה לעשות את זה"
"מה האחוזים?"
אלכס הפנה מבטו, מולו ישב הרמטכ"ל.
"שישים אחוז של הצלחה, זה ארבעים של סיכון, אנחנו נצטרך עוד
זמן, המפקד"
"אין זמן, אנחנו חייבים לעשות את הפעולה, כמה אנחנו צריכים
שם?"
"המינימום חמישה, עדיף שישה, אנחנו נצטרך שם מישהו מהגדוד,
מישהו שידע בעל פה את כל התסריטים, יכול להיות שלא יהיה שם זמן
לחשוב"
"בסדר, את מי אתה ממליץ דן?"
דן שניאור הביט על אלכס, הביט על השולחן ולאחר מכן הפנה מבטו
אל הרמטכ"ל.
"תביאו חמישה מגולני, משלנו יש רק אחד שמכיר בעל פה את
התסריטים, נכון אלכס? הרי אתה לבד הכנת את זה?"
"כן המפקד"
"אז... אלכס טרנבוים"
אלכס הוריד עיניו, הוא קיווה בלבו שלא כך יפתח השבוע. מה הוא
כל לעשות,הרגשות של שרית תמיד היו מדויקות.

פרק II

אלכס שנא לכתוב מכתבים אישיים על המחשב שלו, המכתבים היו
מאבדים ככה חלק מתוכנם. לידו על השולחן היו מונחות כבר חמש
טיוטות של אותו מכתב, כל פעם טעות בנוסח כאן או שם, הוא רצה
שהמכתב הזה יהיה בדיוק נכון, שכל מה שהוא מתוכנן לומר יאמר,
אלכס רצה ששרית תבין למה התכוון במדויק.
שעה לאחר מכן אלכס כבר עמד מחוץ לחדרו, לבוש במדים מיוחדים
בשביל המבצע, אלו לא היו המדים של צה"ל, עליו הייתה חולצה
שחורה וז'קט כחול מלמעלה ומכנסיים שחורות. בחושך לבוש זה היה
אמור להיות כמעט בלתי נראה.
למרות כל הביגוד, התכנונים של כל צוות הפיקוד וההכנות עם הצוות
המבצעי, אלכס ידע שהסיכויים של המבצע הזה הם נמוכים. הוא גם
ידע שמבצעים רגילים יוצאים רק בסביבות השמונים אחוז הצלחה, פה
היו להם רק שישים.
אלכס ניגש לדלת מפקדו.
"אפשר להחליף אתך מספר מילים המפקד?"
"כנס אלכס, אתה מוכן ליציאה?"
"יש לי רק בקשה אחת המפקד, אני חייב לבקש טובה"
"אתה לא מתחרט?"
"לא המפקד, רק אני רוצה לבקש שהמכתב הזה יגיע ליעדו...אם משהו
יקרה..."
"עכשיו, אני אראה אותך עוד יומיים...מבטיח, אחרי שתחזור תוכל
לקבל שבוע בבית".
אלכס יצא אל עבר מנחת המסוקים, פתאום משב הרוח העיף את הכובע
מראשו, הרוח לקחה אותו עד לבסיס.
"תיקח אותו אחר כך, תעלה"
בעוד הדגל הכחול עם מגן הדוד מתנועע על התורן המסוק לקח את
אלכס הרחק אל עבר הגבול משמיע רעש של זוועה. בראשו עלה רק דבר
אחד, חיוך של שרית כאשר הם מתחבקים.

"היי גילי"
"היי שרית, מה נשמע? איפה את?"
"עוד חצי שעה אני בבית, אני בדרך"
"לא שמעת עדיין מאלכס?"
"לא היום זה כבר היום השלישי שאני לא מצליחה להשיג אותו
בטלפון, בבסיס אומרים שהוא באיזה משהו בבסיס אחר...לא יודעת.
את זוכרת את החלום שלי?"
"איזה מהם?"
"זה שאני בוכה לך עליו במשך כל השבוע האחרון?"
"לא יקרה דבר לאלכס! החלום הזה לא יתגשם!"
"את לא מבינה ראיתי אותו, על ג'יפ עם עוד חיילים ומישהו שירה
עליהם ואז הוא נפל מהג'יפ...אבל הוא לא היה לבוש במדים, הוא
היה לבוש איזה סוודר כחול..."
"את רואה! מתי ירשו לו ללבוש בגדים לא צהליים?"
הקשר נותק, הבטריה בטלפון של שרית נגמרה בדיוק באמצע השיחה,
והיא שקעה שוב במחשבותיה. היא באמת כבר שלושה ימים שלמים לא
הצליחה ליצור קשר עם אלכס. בהתחלה היא כעסה שהוא לא מחזיר לה
צלצול אבל אז החלו הרגשות שלה מכעס להפוך לפחד. כל שעה היא
הייתה מאזינה לרדיו לשמוע אם לא קרה דבר. החלום שלה ייסר אותה
לחלוטין, היא לא ידעה מה יקרה אם אלכס יפגע. הם היו חברים כבר
שנתיים והיא הכירה אותו מאז היסודי. היא לא ידעה ממה היא חוששת
יותר, מלאבד אותו או מלאבד את עצמה אם יקרה לו משהו. האוטובוס
עצר בתחנה שהייתה קרוב לביתה. היא ירדה ממנו במהירות ופנתה אל
עבר ביתה. המפתח היה כבר בידה והיא החלה להכניסו אל תוך המנעול
כאשר יד תפסה את כתפה, היא סובבה את פניה והם הלבינו לחלוטין.

שעה של טיסה במסוק הביאה את אלכס אל בסיס אשר היה קרוב אל גבול
סוריה. שם כבר חיכו לו חמשת המלווים שלו, חמישה חיילי גולני.
כל אלו ידעו מה הייתה משימתם, כל חמישתם התייחסו אל אלכס כאל
מישהו זר. ביומיים של האימונים שלהם יחד, נותרו הם כולם יחד
בעוד שהוא תמיד היה זה שבצד. עם הפרופיל שלו, זה ששירת בחייל
עורף ולא קרבי, מבחינתם הוא היה "שרוף", נטל שצריך לסחוב עמם.
חמישתם קפצו על המסוק שהמריא במהירות.
"כולם מוכנים"
"כן יוסי"
במהירות ענו למפקדם כל חמשת האנשים במסוק. כולם היו לבושים
לבוש הסוואה ולחמשת החיילים היה גם רובה M16 בידיים
" עוד חמש דקות נוחתים ושם יחכו לנו עם הג'יפ. כולם יודעים את
מה שעושים, תוך רבע שעה אנחנו נכנסים ויוצאים, הבנתם?!"
ליד מקום הנחיתה באמת חיכו שני אנשים עם ג'יפ. שניהם היו
ערבים. אלכס ידע שהקוד שלהם הוא "עורבי מדבר".
"חיכינו לחמישה, מי זה?"
על פני השניים הופיעה הבעת פנים זעופה משראו את אלכס שבלט בין
שאר החיילים.
"זה בסדר, הוא אתנו"
"למעשה זה באמת לא משנה"
אלכס הבחין על פני השניים מן חיוך מוזר, ידו התכווצה על האקדח
שהיה בנרתיק על חגורתו.
כל השמונה עלו על המכונית, אלכס ידע שכעת זה עניין של שעתיים,
הג'יפ יביא אותם למוכה אל סור, שם נמצא בית השייח', הם אמורים
להניח שם את הפצצה ולנסוע חזרה אל המקום בו יחכה להם המסוק.
לאחר כמחצית השעה של נסיעה פתאום נעצר הג'יפ, שני "עורבי
המדבר" היו כבר מחוצה לו כאשר אש עזה נפתחה על הג'יפ. משלוש
כיוונים שונים ראה אלכס הבזקי אור, שניים מבין החיילים כבר היו
מתים לידו. לא הייתה לו שניית מחשבה, הוא זינק מהג'יפ אל
החושך, כדור פילס את האוויר וחתך לו את הלחי.
המילה היחידה שיצאה מפיו הייתה "שרית".
הוא איבד הכרתו מהנפילה על הקרקע.

"מכתב בשבילך גברתי"
"ממי? מה קרה?"
"אני מצטער...."
החייל שהגיש מעטפה לשרית הסתובב, ונסע.  

פרק III

מתוך רצון לפרוק את כל התרגשותה בריצה, שרית וויתרה על העלייה
במעלית ובחרה לעלות את ששת הקומות במדרגות. בלי להביט על אביה
שפתח את דלת דירתה היא רצה אל חדרה, נעלה את הדלת ופשוטו
כמשמעו נפלה על המיטה.
לאחר כעשר שניות המעטפה כבר שכבה על הרצפה של החדר, עמוד תלוש
מדפדפת מלא כולו בכתבו המסודר של אלכס היה בידי שרית.
"שרית,
קשה לי לתאר כמה אני אוהב אותך, אני לא יודע מה לומר לך חוץ
מזה שאני אוהב אותך תמיד ויהי מה.
אני לא יודע בדיוק מה יקרה בעוד מספר שעות, את יודעת מה את
באמת צריכה להתחיל לעבוד כמגדת עתידות, אני יוצא למשימה.
אני שונא לכתוב את המכתב הזה....פשוט אני לא יכלתי להתקשר
אליך, אני לא יכלתי להעז להגיד לך את זה בקול רם.
היום שבו התחלנו לצאת היה היום הכי יקר והכי משמעותי בחיי.
הלילה מאותו היום הפך לקרן אור היום המואר ביותר. את כוכב
השמים שלי, הכוכב עליו אני מביט כל לילה לפני שינתי, השמש
המחליפה ומסנוורת אותי ביום. תדעי תמיד שאת היחידה שעליה אני
חושב ומהרהר בכל שנייה שביליתי עמך, מאז שאנחנו יחד אינני פוחד
מדבר כי בכל שנייה בה אני פוחד אני חושב עליך.
אם אני לא אחזור מן המשימה הזאת אני מתחנן בפנייך שלא תחשבי
עלי יותר, אני מתחנן שתמשיכי בחייך, אני יודע שתוך יום אחד
יתאהבו בך וגם את תתאהבי...אני לא רוצה לומר זאת, את יודעת
זאת, אך אני אומר...
שלום אהבת חיי."
לאחר השורות האלו היה כתם של מים שנפלו על הנייר קודם לכן,
טיפה שכבר התייבשה והתנדפה מן הנייר אך הסימן נותר בעינו.
הדמעות ירדו מעיניה של שרית, היא לא ידעה מה תעשה כעת, פתאום
רגש של תקווה בצבץ בתוך ראשה, היא ניגשה אל הרדיו בו נוגנה
מוסיקה והעבירה לחדשות.
"שישה חיילים נהרגו היום בניסיון לתפוס את מפקד חוליית החבלים
יאמין דה, על פי כורמי המודיעין הם נבגדו על ידי משתפי פעולה
סוריים שאף הם נמצאו מתים ליד החיילים".
ידיה של שרית נשמטו מטה, "אלכס", זה כל מה שהצליחה לומר לפני
שצנחה אל הקרקע ואיבדה את הכרתה.

מבחני הבגרות הראשונים של כיתה י"א רק החלו אך שרית הרגישה כי
השנה כבר הולכת עוד מעט להיגמר. החופש הקרב היה אמור לפרוס
לפניה את כל אפשרויות הבילוי האפשריות, לעשות את הדברים שלא
עשתה במשך כל השנה, זה מה שהיא אמרה לעצמה. למרות כל תחושת
ההקלה שרווחה על ליבה משהו לא היה בסדר. היא עדיין חיפשה את
אהבתה הראשונה, כל התיכון היה מלא בנות יפות שלכולם היו כבר
חברים לאורך זמן אך היא לא מצאה מישהו שרצתה לקשור אתו קשר
רומנטי, משהו מעבר לחברות בית ספרית. היום - יומיות השכיחה
ממנה את הבעיות הללו אבל כאשר הייתה כרגע בביתה הם שוב עלו
מעלה ומעלה.
בחברתה תמיד היו מספר בנים, חברים טובים יותר או פחות, כולם
הכירו אותה לאורך שנים ארוכות. אחד מנערי החבורה הזאת היה
אלכס, הוא היה מופנם, רגיש, מצד שני תמיד הצליח להצחיק אותה.
הייתה לה מן הרגשה טובה בכל פעם שהיא דיברה אתו, אבל השיחות
האלו תמיד היו מוזרות, לא רגילות, מצד אחד היה נראה כי הוא
אוהב נורא לדבר אתה, מחפש אפשרות לעשות זאת, מצד שני הוא תמיד
שמר מרחק ממנה, מרחק של יראה, חשש או אולי דחייה... באיזשהו
שלב התברר לה, היא הבינה כי היא מחבבת מאד את אלכס, אולי יותר
משאר הבנים, היא עצמה החלה לחפש זמן או מקום לשוחח עמו.
עברו מספר שבועות מהרגע שהיא העריכה נכון את רגשותיה כלפי אלכס
כאשר הוא ניגש אליה, הוא תפס אותה לבד, ללא אף אחת מחברותיה
סביבה, זה היה מיד אחרי אחד המבחנים, הוא אמר לה שרוצה לדבר
אתה. היא לא הבינה את משמעות הדבר אך שמחה להיות אתו אחד על
אחד.
"שרית, אני...אני...לא יודע איך בדיוק לשאול את זה...נו....את
אולי רוצה לצאת איתי, לקולנוע, מתישהו?"
הלב שלה תפח משמחה, פעימות חזקות עברו בתוך גופה, היא הביטה אל
תוך עיניו הכחולות של אלכס.
"חשבתי שלא תשאל את זה אף פעם..."

"שרית, ש-ר-י-ת"
היא הרימה את עיניה, היא הרגישה משהו רך תחת גבה, ידה כאבה,
כנראה מן הנפילה, ליד מיטתה ישבו שני הוריה, הם הסתכלו עליה
בפחד.
"מה קרה לך? את בסדר? איך את מרגישה?"
"אני בסדר, למה אתם שואלים?"
מבטה נע מפניה של אמה אל פני אביה ומשם אל הרצפה שם שכבה פיסת
נייר.
"אז זה לא היה עוד חלום...זאת האמת..."
היא עצמה מחדש את עיניה.
"מה קרה לך? על מה את מדברת?"
"הוא נהרג, אלכס נהרג בסוריה.... במבצע..."
היא שוב עצמה את עיניה.

פרק IV

השמש היוקדת של צוהרי יום אמצע חודש מאי חיממה את ראשה של שרית
שכוסה על ידי כובע שחור.  אצבעותיה נקשו בעצבנות על הגב של כסא
הפלסטיק עליו היא ישבה. הכיסא הלבן התחמם אף הוא בצורה חזקה
ביותר למרות שהצבע הלבן היה אמור למנוע התחממות זאת. ליד שרית
ישבו שני חבריה, גילי, חברתה הטובה ביותר אשר ניסתה לסייע לה
בכל אשר יכלה מאז היוודע לשרית על מותו של חברה. מהצד השני של
שרית התמקם לו חברה משכבר הימים דניאל, דניאל היה בן שמונה
עשרה, שערו היה בלונדיני ועיניו הירוקות היו עייפות ועצובות,
הוא כמו כל בית הספר חיכה להספדה של שרית שהייתה אמורה תוך
דקות לעלות לבמה.
"וכעת נקבל לבמה את שרית אלין, חברה לשכבה של אלכס טרנבוים
זכרונו לברכה"
שרית קמה מן הכסא, מסירה את הכובע החם ומותירה לשערה להתנופף
ברוח, השיער השטני שלה גרם למבטם של כל הסובבים אותה להתמקד
בה, להסתכל אל תוך עיניה הכחולות וראו בהם את עצבה השחור מכל
אשר הונח כאבן על ליבה.
"אלכס, לפני חודש וחצי כאשר נפגשנו בפעם האחרונה הבטחת לי ללמד
אותי לגלוש בשלג, התכוונו בעוד חצי שנה לטוס יחד עם כל החברים
אל הרי הפרינאים הצחורים בלובנם, אך כעת, ביום הזיכרון לחיילי
צה"ל, יום לפני יום העצמאות החמישים ושבע של המדינה, אני עומדת
כאן וצריכה להגיד עליך הספד..."
ברגע הזה סנוורה אותה קרן שמש שפגעה הישר בתוך עינה, דבר אשר
גרם לה למן חיוך אינסטנטיבי, חיוך אשר היא מחקה מפנייה מיד
כאשר חזרה אל הנאום אותו הכינה.
"תמיד טענת לפני כולם שאני יודעת להרגיש את העתיד לבוא, אז למה
לא הקשבת לי באותו יום, היום שבו התחננתי בפנייך שלא לנסוע.
כרגע אני מרגישה כי אתה מרגיש טוב, אני כאילו מרגישה אותך אומר
לי שאתה בסדר, יודעת אני כי שקר זה, יודעת אני כי אינך עוד
איתי, יודעת אך אינני מסוגלת להבין או לקבל..."
היא מחתה דמעה מפניה, זאת הייתה הדמעה הראשונה שירדה מעיניה
בשבועיים האחרונים.
"כבר לא תוכל ללמדני לגלוש, כבר לא אוכל לראות את פנייך
הזוהרים מאירים מול עיני, כבר לא אוכל לחשוב עליך כעתיד, תמיד
תישאר זכר של עבר. שלום לך"
את כל המילים הללו היא אמרה בקול אך בשנייה האחרונה הוסיפה
בשקט "מקור חיי".

רגליה התקשו לנשוא אותה מן הבמה אל עבר כסאה, אל עבר מקום בו
ישבה, שם היא חיכתה לעתיד לקרות אך לא יכלה לשבת שם בחום, אחרי
שהכל נגמר. היא המשיכה בהליכה אל המסדרון של בית הספר, שם
נעמדה וניסתה לסדר נשמתה, היא הייתה כבדה, כבדה מנשוא.
"שריתוש, את בסדר?"
"דניאל"
היא הביטה אל דניאל שעמד לידה ,
"טוב שאתה פה, אתה תמיד פה אתי, לידי....תודה"    
"אל תדאגי אני אהיה פה תמיד בשבילך, אף אחד לא יעשה לי כלום
ואני לא אתן שיפגעו בך"
"לך קל לומר לא יפגעו, אתה לא העזת ללכת לקרבי!"
מאחורי דניאל עמד רוני אחד מחבריו של אלכס, אחד מחבריו הטובים
ביותר.
"רוני, אני מצטער כמוך על מותו של אלכס..."
"לא כמוני, לא כמוני דניאל.... יש סיבות למה לא... זה לא המקום
ולא הזמן...."
רוני נישק את לחייה של שרית, הסתכל שוב על דניאל במבט של זלזול
והמשיך אל שער היציאה.
"רוני כבר ברח?"
"כן גילי"
שרית ניסתה להוציא מעצמה חיוך.
"בואי נלך נשב בשקט באיזה קפה, יש לנו חופש היום....בואי נזכר
באלכס, נרגע...."
"כן גילי את צודקת, בואי. דניאל אתה בא?"
"שאני אותיר את שתיכן לבד???!!!"

שלוש שעות מאוחר יותר כאשר נסגרה דלת הכניסה בבניינה של שרית
אלכס וגילי המשיכו בהליכה איטית לכיוון ביתה של גילי. שניהם
היו עסוקים במחשבותיהם. גילי נזכרה באלכס. הוא שהיה כל שנייה
אפשרית עם שרית, חברתה הטובה, כמובן בילתה גם אלכס שעות רבות.
אלכס היה בשבילה אחד מן החברים הטובים ביותר. הוא היה תמיד
אדיב עמה, היה אחד מן החברים הטובים ביותר שלה. היא נזכרה באחת
הפעמים בהם הייתה מדוכאת, לא, לא פעם אחת, כל פעם ופעם שהייתה
במצב רוח רע הוא היה שם בשבילה.
"גילי מה קרה לך? שוב רבת עם שלומי?"
"לא אלכס די אל תציק..."
"גילי, אני לא מכיר אותך יום אחד משהו קרה! את בסדר?"
"ילד מעצבן שכמוך, כן רבנו...אני יודעת מה הוא התחיל לצעוק עלי
על השטויות של אתמול"
"ואת נותנת לו כרגיל, את אוהבת אותו ואתם לא יוצאים אבל כשאתם
רבים כידידים את עצובה יותר מאשר אם טיל היה פוגע בנו! מי הוא
בכלל? את יודעת שכולנו אוהבים אותך! את יפה, חכמה, מדהימה..."
כן שיחות אלו ועוד כמה בדיחות בנוסף העלו תמיד את מצב רוחה ואת
מבטה למעלה.

מצדו דניאל הרהר במשהו אחר לחלוטין. שנים הוא היה מאוהב בשרית,
שנים הוא העריץ אותה, הביט עליה בהערכה, בכניעה, ניסה לזכות
בזה שהיא תחבב אותו מעל לאחרים. אך תמיד היה משהו או מישהו
שהפריע לו. פעם אלו היו דבריה בסגנון של "אין לי חבר....ומי
יהיה....כל מי שאני מכירה זה אתה ו..." מה הוא יכל לעשות אחרי
זה?
שמש שהחלה כבר לשקוע לא האירה כבר על דניאל ופניו נמצאו בצל,
צל אשר גרם לו לא לעצום עיניים אלא בחופשיות רבה להביט מעלה,
אל עבר השמים הכחולים. בשמים החל להראות בבירור הכוכב הראשון.
עד מותו של אלכס היו אלו שני כוכבים צמודים אותם ראה דניאל כל
יום ביומו, כעת היה זה כוכב בודד. הוא חייך חיוך אמיתי...
"הכוכב שלי עוד מעט גם יופיע על הרקיע ואני מאמין שהפעם יאיר
קרוב..."
"להתראות גילי, נתראה מחר..."
"ביי דניאל בהצלחה במבחן מחרתיים".
גילי הביטה אף היא אל השמים, ליד הכוכב הראשון שכעת נראה
בבירור הופיעו שניים אחד שהחל להאיר שוב הסתיר עם קרניו את
הכוכב השני שנראה דומיננטי בשמים לזמן מה.

פרק V

הכוכבים הבהיקו מחלון החדר הקטן והאפלולי. הקור המסמרר בחוץ לא
חדר את קירות האבן העבות אך קולות של חיות הרפת נשמע באוזני כל
אלו שלא ישנו. הירח היה מכוסה כולו בענן והכוכבים משום כך היוו
אור יחיד בשמים.

על יד הארון עשוי עץ מגולף עמדה מיטה צרה מכוסה בשמיכה. לפתע
נשמעה יללת תן, קול רגיל בשביל מקום מרוחק מיושבים זה, הרגילים
לקולות אלו כלל לא היו שמים לב לכך אך האדם ששכב על המיטה קפץ
ממקומו וניגש אל עבר החלון, לראות מה שם. בעיניו הייתה יראת
פחד, שם מה הם יבואו, עברו כבר הרבה ימים אך שום דבר לא כזה לא
קרה. הוא הזיז את עצמו חזרה אל המיטה, הפעם ניכרו בצעדיו כאבים
של אדם זקן. הרגל הימנית נסחבה מאחור והיד הימנית אף היא לא
נשלטה לחלוטין.
"זאת השתפרות, השתפרות, פעם היה הכל בסדר, וכעת אחרי היובלים
הללו אני מרגיש את עצמי מחדש..."

המראה שהייתה על הרצפה שיקפה את פניו של האיש, על פניו היה זקן
שחור עבה, שערו התארך והגיע עד כתפיו, רק העיניים הכחולות כמו
מים באגם בהקו כמו שתי נרות בתך פניו חמורי הסבר.
הקרניים הראשונות של השמש הופיעו במרום, זה היה היום לו הוא
חיכה, סוף כל סוף הוא יוכל להגשים את תוכניתו לחלוטין, המכונית
אשר נעה בין הישובים תוכל לקחת אותו ליעדו, שם בעזרת הרבה מזל
הוא יוכל למצוא דרך להגיע חזרה הביתה. הוא העביר יד על פניו,
אותו המקום על לחיו בו נשאר הסימן, סימן הכדור ששפשף אותה.

אלכס, וזה אכן היה אלכס, זכר את כל מה שקרה באותו לילה
במעומעם.
הוא זכר את הנסיעה בג'יפ, את הקפיצה של שני הבוגדים מטה
מהג'יפ, את האקדח שהיה בידיו, את הקפיצה שהוא אילץ עצמו לעשות
מן הג'יפ אל הסלעים ואת הכאב החד של כדור שפילס את לחיו
הימנית. באותו רגע התעלף, משהתעורר, הוא זכר את הרגע בו
המחבלים ניגשו אל הג'יפ ווידאו כי כולם נהרגו. הוא זכר את הפחד
פן יגלו שהוא עוד חי, אך למזלו או לא המחבלים החליטו לחסל גם
את הבוגדים, שניהם חוסלו וגופותיהם נזרקו אל הג'יפ. לאחר מכן
הוא הסתתר, ואז נשמע הפיצוץ העז של חומר הנפץ שהונח על
המכונית. גופותיהם של כל החיילים והבוגדים נשרפו כליל בלהט
השריפה. לאחר מכן הוא שם את ראשו בידיו ופשו חיכה, חיכה לאורך
שעות עד שהאיר הבוקר. לאחר מכן העז לגשת על הגופות החרוכות של
חבריו. אלכס הביט אז על עצמו, פצוע, ללא שום חבר בארץ האויב,
ועם דסקית מזהה של צה"ל כליו, הדסקית הושלכה אל תוך הג'יפ והוא
החל ללכת, אלכס הלך על פי ניחוש אל עבר המנחת בו היו אמורים
לחכות לו, השעות הארוכות ללא מזון או מים, המדבר כל אלו נתנו
אותות בו ומהירות הליכתו ירדה חיש מהר, כעבור זמן מה הוא עבר
למצב של זחילה.

כאשר הוא התעורר הוא היה במיטה בתוך צריף, לידו עמד ערבי, עם
זקן ארוך, הוא הסתכל על שתי רגליו, אחת מהן הייתה פצועה וחבושה
כולה, היד והכתף גם כן נחבשו בסדינים לבנים.
"איפה אני?"
הוא שאל זאת באנגלית, אינסטינקט שאולי היה עתיד להצילו...
"אתה בכפר...אתה כולך פצוע. מי אתה?"
אלכס חשב, הוא ידע שאם יענה כי הוא ישראלי הוא מוחשב כמת, היה
רק סיכוי אחד, הוא פשפש בכיס מכנסיו, הכיס הפנימית שלא נגעו בה
הייתה החשובה ביותר, הוא הוציא משם פנקס אדום.
"אלכס טרנבוים, אני תושב רוסיה. המכונית שלי התפוצצה אתמול"
הוא לא הבין את רעמת הצחוק שיצאה מפי האדם שהביט עליו.
"אתמול לא התפוצצה כאן שום מכונית...גם לא שלשום...גם לא לפני
שבוע...אתה פה כבר שלושה שבועות, בהזיות, קראת לכל החברים
שלך....וכל הזמן גם חזרת על אותו שם...שרית...חברה?"
אלכס הביט על האדם שדיבר אתו, האיש נראה נחמד, "אם לא חיסל
אותי עד עכשיו אולי יש לי סיכוי..." חשב הוא לעצמו.
"כן...איך קוראים לך?"
"מוחמד אל יאמין...אני ראש הכפר."
"שלושה שבועות אני כאן? מאיזה יום?"
"ליתר דיוק אתה כאן שלושה שבועות וארבעה ימים".
"מתי אני אוכל להגיע לדמשק? אני חייב לחזור לרוסיה."
"פה זה כבר עסק ביש קטן" הוא חייך "יש לנו מכונית אחת שנעה
בננו לבין דמשק...היא מגיעה פעם בחודש...אתה תוכל להסתלק מפה
בדיוק בעוד חודש"
אלכס הסתכל עליו במבט מופתע, זועם וחסר אונים, הוא לא ידע מה
לעשות...הוא היה תקוע...הוא היה בין אנשים שעבד רבות הצבא כדי
להרוג.
"אל תזוז מפה, אל תנסה אפילו, יש לך רגל שבורה, אולי עוד שבוע
שבועיים תוכל לצאת באמת, בינתיים אתה תצטרך לשהות פה".

לאורך השבוע הבא הכיר אלכס את מוחמד, הוא היה היחיד שהגיע
אליו, אלו היו שיחות היכרות. מוחמד הסתבר למד באנגליה שם גם חי
אחיו. הוא חזר לסוריה מאנגליה לאחר מות אביו ראש הכפר המקומי,
והיה צריך להחליפו. מוחמד שמח מאד על הגעה של אלכס הוא היה
מישהו שסיפק לו את השיחות אותן לא יכל לשוחח עם אנשים כפרו. הם
דיברו על הרבה דברים, השיחות נעו לאורך זמן בין מדע לבין אהבה,
משהו שלא התקיים בתרבות הערבית ואליו התגעגע מוחמד מהתרבות
המערבית. אלכס סיפר לו על שרית, היא לא יצאה מראשו אף לא
לשנייה בודדת אחת. כל שנייה, כל דבר שעשה, תמיד חשב רק עליה,
על פניה והשיא, נשיקתה.

לעיתים קרובות הוא אף נזכר באותם הרגעים שבהם הוא הציע לה
לראשונה לצאת אתו. היא הייתה הילדה אותה העריץ לאורך זמן רב.
הוא העריץ את חכמתה, יופייה, תמימותה. כל אלו גרמו לו להתאהב
בה מעל כל המצופה. הוא חשב עליה המון, חשב על איך יוכל לגרום
לה להתאהב בו גם. הוא ידע שהיא נהנית בחברתו אבל הוא ראה זאת
רק כמחווה ידידותית. הוא גם ידע כי בה מאוהבים גם בנים אחרים,
ביניהם היה גם אחד מחבריו דניאל. היא הייתה תמיד מוקפת חברים
והוא לא יכל אף פעם להתקרב אליה באמת, לדבר אתה, ליהנות מחברתה
אחד על אחד. לאורך ימים ארוכים דחק בו רוני, חברו הטוב ביותר
לנסות לדבר אתה, לרמוז לה על כך שהוא 'חושב' עליה. רוני טען
ששניהם מתאימים אחד לשני, שהם יכולים להפוך לזוג מוצלח אך הרבה
זמן לקח לאלכס להעיז, לנסות. פעם, אחרי אחד המבחנים בכיתה י"א
הוא באמת ניגש אליה, הוא החליט ללכת על זה כאשר הוא ידע שאם
תגיד לו "לא" היא תחרוץ מולו את גורלו, הוא קיווה לטוב...תקווה
קטנה...
"שרית, אני...אני...לא יודע איך בדיוק לשאול את זה...נו....את
אולי רוצה לצאת איתי, לקולנוע, מתישהו?"
הוא שאל אותה והביט אל תוך עיניה, כל העולם חלף אל מול פניו.
כאשר היא פתחה את פיה הוא הרגיש חולשה בתוך רגליו, זה היה אחד
ממספר קטן של מצבים בהם הוא לא יכל לשלוט.
"חשבתי שלא תשאל אף פעם..."
זאת הייתה הרגשה אלוהית, אולי ההרגשה הכי טובה שהייתה אצלו אי
פעם. הוא לא נכשל, לא כעת. הוא אמר לעצמו,
"אם לא נכשלתי הפעם אני לא אכשל".

פרק VI

אלכס התעורר ממכה שהרגיש בכתף, מוחמד נדנד את גופו קלות.
"תתעורר יא אבו אלכס"
"מה? הגיע הזמן?"
"כן, המכונית פה, תתלבש, בעוד תשע שעות אתה תהייה בדמשק"
מבט של אושר האיר את פניו של אלכס, עוד תשע שעות והוא יתחיל את
דרכו חזרה לביתו, חזרה אל עולמו.
השמש עוד לא האירה במלוא עוצמתה ואלכס ללא מבט בשעון, בדיוק
כמו שמוחמד למדו ידע להגיד את השעה המדויקת. זה היה בין הדברים
הרבים אשר למד מהאדם אתו בילה ימים כלילות בשיחות. אלכס ידע כי
למד הרבה דברים כאן, הוא ידע שיוצא מהכפר הזה שונה מאיך שנכנס
אליו. הוא רק יכול היה לנחש האם מוחמד יודע שהוא, אלכס
טרנבוים, חייל צה"ל או שמוחמד עד עכשיו האמין כי באמת הוא תייר
רוסי.
הרחוב בין הבתים עשויי העץ הואר על ידי פנסי המכונית שעמדה שם,
זה היה מיני-ואן ישן, אלכס ניגש אל הנהג אשר בהפתעה אף הוא
דיבר אנגלית, עילגת אך אנגלית.
"אני רוצה להגיע לדמשק"
"אתה לעלות מכונית. אני לדבר כבר עם אל יאמין"
אלכס קפץ פנימה. הוא הביט בפעם האחרונה אל עבר הכפר, המקום אשר
הציל אותו ממות בטוח, מקום מבטחים. הוא גם ידע בלבו כי אם יגיע
באמת אל יעדו, לביתו, אנשי הכפר הללו יהפכו מחברים לאויבים
מרים, אנשים אשר הוא רוצה להשמיד והם רוצים לחסלו, אך כרגע הוא
רק חשב עליהם כקרובים, חברים...

שעות של נסיעה ארוכה באוויר החם גרמו לאלכס להירדם. הוא התעורר
רק כעבור שש שעות, על פי חישובו הוא היה כעת קרוב עד כדי שעת
נסיעה אחת מדמשק. הנהג, אשר ישב לידו, היה סורי כבן 30, מזוקן,
עיניו השחורות בהקו ואלכס לאחר מבט אחד עליו החליט כי לא כדאי
להתחיל עמו בדו שיח. הוא גם ידע שאם עד עכשיו הוא רק חשב איך
להגיע לדמשק, כעת הוא צריך להחליט מה יעשה שם. הדרכון הרוסי
שציין כי הוא תושב מוסקבה, לא היה עם חותמת סורית בפנים, לא
צוין כי הוא נחת בסוריה בחודשים האחרונים, היו שם חותמות ישנות
של יציאה וכניסה לרוסיה. הוא היה צריך להחליט כיצד ינהג כאשר
יגיש את הדרכון בקונסוליה, כיצד יגבה עצמו. הדרך היחידה הייתה
לדעתו לתלוש כמה עמודים מהדרכון ולומר שאלו נהרסו. הוא קיווה
כי יוכל לפול בין הסדקים של הביורוקרטיה. לאחר מכן הוא היה
צריך להחליט מה יעשה, לא היה עליו שום כסף והוא לא יכל לקנות
לעצמו כרטיס טיסה חזרה. עם זה הוא החליט להסתדר אחרת,
בקונסוליה הוא יבקש שיחה למוסקבה ויבקש מדודה שלו לשלוח לו
כסף... הוא ידע כי לא יוכל להתקשר לארץ, זה יסכן אותו.

המכונית עצרה מול בניין גבוה יפיפה, מצועצע במידת מה על ידי
הקישוטים המזרחיים אבל שומר על יחוד רוסי מסוים, כל הקישוטים
נעשו בצורות של כוכבים עם חמש הפאות, סמל הקומוניזם, סמל שסימל
בעיני אלכס בוגדנות, הרס, שנאה... הוא לקח את תיקו אשר נתן לו
מוחמד ויצא אל עבר הדלת, לאחר שאמר 'סאלם' לנהג בוא לא הביט
לאחור אף לא לשניה.
בכניסה עמדה פקידה, היא לא נראתה ערביה, פניה היו לבנים הבה
יותר משאר האנשים שראה כאן בסוריה וגם לבושה היה אולי עדיין
רשמי אך לא צנוע כמו אצל נשות הכפר שאף לא העיזו לשוחח עמו
כאשר שהה שם. למעשה חוץ ממוחמד, שידע אנגלית הוא לא יכול היה
לתקשר עם אף אחד אחר. אל הפקידה הוא פנה ברוסית, למזלו היא אף
פעם לא ממש התקלקלה לו ולא ידעו להבדיל בין אם הוא תושב רוסיה
או לא.
"שלום, אני אלכס טרנבוים, אני תושב רוסיה ותייר בסוריה. לפני
חודשיים..."
הוא הזדעזע כאשר אמר זאת כעת, חודשיים הוא נמצא כאן, חודשיים
שלמים...
"כן?"
"לפני חודשיים טיילתי בדרום והמכונית שלי התהפכה, שהיתי בכפר
אחד ראסם עמיד, אני רוצה לחזור חזרה לרוסיה..."
"דרכון"
"הנה, אבל זאת אחת הבעיות שלי...הוא נהרס..."
"זאת באמת בעיה. תן לי את הדרכון ואני אלך לבדוק..."
אלכס הושיט לפקידה את הדרכון והמשיך אל תוך הקונסוליה. הוא
התיישב על אחד הכיסאות שעמדו שם. הזמן שעבר עד שהיא חזרה נראה
כמו נצח. לאחר כמחצית השעה הוא ראה אותה, בדרכה היא שוחחה עם
שני אנשים לבושים מדי משטרה.
"אם הם עלו עלי, זה הסוף שלי...אני מת...לא עכשיו...אני לא
מוותר עכשיו..."
לאחר כמה שניות של חשש, שני השוטרים עזבו את הפקידה ואלכס שוב
הרגיש שאולי אלוהים באמת שומר עליו.
"מר טרנבוים אני צריכה וידוי פרטים, תן לי בבקשה את הכתובת בה
התגוררת, שמות של בני משפחה. אם הם יזהו אותך זה יפתור לנו את
הבעיות"
"אני גרתי ב... מוסקבה רחוב אקדמיק 9 דירה 144. גרתי עם דוד
ודודה שלי, משפחת אנגלס... רק הם חושבים שאני נהרגתי... אני
יכול לדבר אתם לפניך, להודיע להם..."
אלכס הבין כי אם ישאלו את דודה שלו אם הוא היה גר אתם היא הרי
תודיע להם מיד כי הוא תושב ישראלי....
"כן אני אנחה אותך אל הטלפון"
אלכס קם ממקומו והתקדם אל עבר הטלפון אשר היה מונח על השולחן
שלפניו, הטלפון היה מונח על שולחן מגולף מעץ בצורת כוכבי
השמים, כעת הכוכבים האלו נראו לו לא רק לא מפחידים אלא משהו
שבא להצילו.
הוא חייג את המספר שידע בעל פה 2666-125.      
"הלו... דני? זה אני אלכס"
משהו מעומעם, איזושהי זעקת התפעלות נשמעה בצד השני.
"כן אני לא מת... אני בסדר. אני אסביר הכל עוד מעט. אימא שלך
שם?"
"הלו, דודה ורה, זה אני... כן.... לא.... אני בסדר... כן אני
בדמשק.... כן הדרכון שלי נהרס... הם צריכים וידוי פרטים..."
פה אלכס החל לחשוב כיצד לומר לה שלא תגיד להם כי הוא גר
בארץ...
"הם צריכים שתגידי להם איפה אני גר, שאני גר...כן..."
הפקידה הרימה את הטלפון, לאחר מכן החזירה אותו לאלכס והלכה
לעבר המחשב.
"אני אצטרך כסף...כן, אני אקנה כרטיס טיסה ומחר אהיה
אצלכם..."

אחרי שעתיים אלכס כבר היה מחוץ לקונסוליה, בידיו שכב דרכון
מחודש ואישור טיסה, עוד כמה שעות בתוך סניף העברות כסף הוא
קיבל 500 יורו. לאחר מכן הלך שוב לעבר הקונסוליה שם הוא ראה
סוכנות נסיעות. לאחר עוד ארבע שעות הוא היה כבר בנמל התעופה.
הוא רצה לחצות את גבול סוריה במהירות האפשרית.
"דרכון וכרטיס טיסה בבקשה...יש לך מזוודות שתרצה להפקיד...
לא?...בסדר"
אלכס ניגש אל עבר ביקורת הגבולות. שוב ביקשו דרכון. אלכס הרגיש
שהנה סוף כל סוף הוא יוצא מכאן.
"המתן דקה"
לבו של אלכס צנח כאשר ניגש אליו איש משטרת הגבולות הסורית.
"אתה אלכס טרנבוים?"
"כן אדוני למה?"
"אני קיבלתי דיווח עליך..."
לא, אלכס סירב להאמין שכאן זה ייגמר, הוא לא האמין שלא יראה את
שרית יותר. רק עכשיו אחרי יום שהוא יצא מהכפר הוא הבין למה הוא
באמת מצפה, לראותה.
"שמעתי שנפצעת...כעת אתה בסדר? הטיסה לא תפריע לך?"
"אני אהיה בסדר, תודה".
אלכס המשיך אל השירותים באולם היוצאים. שם הוא יכול היה בפעם
הראשונה להיות חופשי באמת, פתאום צחוק בלתי נשלט פרץ מגרונו
יחד עם דמעות מעיניו. הוא הבין שהוא בדרכו הביתה, בדרכו אל
אהובת לבו. הוא עוד מעט יהיה אתה.

פרק VII  

החושך של האולם הואר שוב על ידי אורות חזקים ולעיניים של
היושבים בו לקחו מספר שניות כדי להתרגל לאור העז, עיניים שהיו
בחשכה מספר שעות כעת היו צריכים זמן כדי לראות מחדש. הדלתות
בקצוות נפתחו והאנשים שישבו באולם החלו לאט להתרומם וללכת לעבר
היציאה.
הזוג שישב בשורה התשיעית אף הוא קם, שני האנשים נראו כזוג לכל
דבר, שניהם נראו מתאימים אחד לשני, הנער היה גבוה ונאה, הנערה,
יפה ועל פניה נראו צלי ביישנות של בעלת ערכים טובים. ידו של
הנער הייתה על כתפה של הנערה ושניהם צוחקים ירדו במדרגות
שהובילו לדלתות.
הנער ראה לפניו מישהי שהוא אהב בכל ליבו, מישהי שרצה לשהות אתה
תמיד, הוא ידע שכעת זה הסיכוי שלו, החיים טובים אליו הם פתרו
אותו מן הבעיה בה היה, הם פתרו אותו מן היריב שלו.
הנערה מצידה הביטה אל עיניו הירוקות, בעיניה הייתה חיבה, זאת
לא הייתה אהבה אך כפי שאמרה לה חברתה הטובה, "הוא מאוהב בך
שרית, אלכס נהרג, הוא לא פחות טוב ממנו". כן כך בדיוק חשבה
לעצמה שרית, וזאת הייתה היא, דניאל היה מאוהב בה, העריץ אותה.
היא הבינה שזה לא אלכס, דניאל היה אחר היו בו צדדים שלא רצתה
להכיר, אך זה עדיין היה אחד החברים הכי טובים שלה, מישהו שידעה
שתוכל להתאהב בו, בעתיד.
"אהבת את הסרט?"
"כן, דניאל, היה נחמד....במיוחד אהבתי את הסוף, אבל הוא גם
נורא ריגש אותי, איך אחרי כל כך הרבה זמן וכל כך היה נראה שהכל
יצליח ואז..."
"....ואז הוא מת, ככה סתם, לא נורא היא הרי תמצא מישהו זה לא
שבאמת תחכה לו לעד"
"נכון, באיזשהו רגע היא תבין שהוא מת ואז תמשיך הלאה."
שרית הורידה את עיניה, "באמת היא תבין שהוא מת ואז תמשיך הלאה,
תמשיך...".

המכונית של דניאל עצרה אל מול ביתה של שרית, היא יצאה מן המושב
הקדמי בו ישבה, אחריה יצא דניאל.
"אני אתקשר אליך מחר?"
"תתקשרי...אני אחכה, אני אהיה בבית."
"טוב אז...לילה טוב...ביי"
שרית הסתובבה ונכנסה אל תוך ביתה. היא ידעה בליבה שלא כך דניאל
ציפה לסיים את היציאה החמישית שלהם בשבועיים האחרונים. אבל היא
עדיין לא יכלה לעשות את זה. היא עדיין לא העזה לחלוטין להתנתק
מאלכס, היא לא הייתה מסוגלת לנשק את דניאל. היה בה הפעם מן
רצון בכך אבל....
הדלת של הכניסה נטרקה אחריה היא סובבה את ראשה וראתה את דניאל
נוסע משם שניות לאחר מכן היא כבר לא הייתה יכולה לראות את
מכוניתו. באותו הרגע היא כאילו ראתה את עצמה שנה וחצי לפני כן,
היא נזכרה במצב זהה.

הסרט ששניהם הלכו לראות בדיוק נגמר, אלכס והיא הלכו יחד, הוא
תמיד אהב לטייל ברגל לכן כל פעם אחרי הסרט הוא היה מותיר את
הרכב שלו כחמש דקות הליכה מביתה ומשם הם היו ממשיכים ברגל עד
ביתה. לידו היא לא פחדה משום דבר. למרות שידעה כי הוא לא חזק
או מה שהגדירו בני גילם "ערס", אחד שלא פוחד משום דבר, היא
ידעה שבשבילה הוא יעשה הכל, היא הרגישה שאף אחד לא יפגע בה
כשהיא אתו. השיחות האלו התנהלו על הכל, אהבה, חיים, פחדים של
שניהם, בדיחות, בדיוק לדקות האל היא הכי התגעגעה. ואז באותה
הפעם, הם נפרדו כמו שעכשיו נפרדה מדניאל, ליד כניסת הבית,
ונכנסה פנימה, ובדיוק כמו אז היא משום מה הסתכלה אחורה. ליד
הכניסה, בדיוק במקום בו נפרדו, הוא המשיך לעמוד, לא זע ולא זז
מהמקום. היא נזכרה שאז לא הבינה מה הוא עדיין עושה שם ויצאה
חזרה אליו.
"אלכס שכחת משהו?"
"לא, מה פתאום. למה?"
"אתה...נו....עומד ככה...אני לא יודעת..."
"אני מחכה שתיכנסי למעלית, אני לא זז מפה עד שאני בטוח שאת
בסדר."
איזושהי תחושת חום, משהו פתאומי עלה בתוך גופה של שרית, היא לא
ידעה מה זה. היא לא הבינה את זה. העיניים של אלכס, העיניים
הכחולות הבוהקות הביטו אל תוכה. בהתחלה היא ראתה שם שתי עיניים
ואז בצורה מוזרה היא ראתה שתי כוכבים, היא לא הבינה מה קורה
אבל אינסטינקטיבית היא חיבקה אותו, הוא קרב את שפתיו אליה והיא
הרגישה בפעם הראשונה נשיקה אמיתית. זאת הייתה הרגשת גן עדן.
מאז הם התנשקו כל פעם שנפגשו או נפרדו.

כאשר היא ראתה את דניאל לא הייתה לה אף פעם את ההרגשה הזאת,
היא לא הרגישה לידו כמו שהרגישה ליד אלכס, הוא נראה יותר חזק
מאלכס אבל היא לא הייתה כה בטוחה לידו. כאשר הם נפרדו היא לא
הרגישה את אותה התחושה המוזרה שעטפה אותה כאשר נפרדה מאלכס.
היא הבינה שלא אוהבת אותו כמו שאהבה את אלכס. זאת הייתה באמת
רק חיבה.

"עוד כמה שבועות וסוף סוף הכל יהיה בדיוק כמו שהיה צריך
להיות", דניאל הביט על הכביש, הלילה היה שחור לחלוטין, השמים
משום מה כוסו על ידי העננים. הכוכב שהוא ראה כל פעם, הכוכב
שבהק והסתיר את הכוכב שהאיר לפני כן, אותו הכוכב עליו הביט רק
לפני כשלושה שבועות כעת הוסתר על ידי עננים עבים, השמים נראו
כאילו הם מסתירים משהו, משהו שישנה את כל מה שקורה לאחרונה.
החום העיק על דניאל ולכן הוא פתח את חלונו ונתן לרוח של הדרך
לעוף על פניו, כל מחשבתו הייתה עסוקה בשרית, או יותר נכון
ב"איך הוא יגרום לה להתאהב בו לגמרי". הוא ידע שאין ביניהם
עדיין את היחסים שאליהם הוא כה מקווה, הוא ציפה לאותה השנייה
של הנשיקה הראשונה שלהם.
"ברגע שזה יקרה היא תהיה שלי, היא תשכח אותו! היא הייתה תמיד
אמורה להיות שלי...אני הייתי מאוהב בה ראשון, אני רציתי אותה
ראשון" כל המחשבות האלו גרמו לדניאל לא להביט קדימה, הרמזור
החלף לאדום, רגלו של דניאל קפצה אל הבלם, המכונית נעצרה בשריקה
על הכביש.  

פרק VIII

מעבר לחלון המטוס השמים הפכו לאט לכחולים והטייס הודיע על
הנחיתה. האוויר במטוס היה קר ואלכס שהתרגל לחום לא יכל היה
לסבול את זה. הוא ציפה לשנייה בה ידרוך על אדמת הארץ. בדיוק
לפני שבועיים וחצי הוא עוד היה במוסקבה, עיר הולדתו, עיר ששנא
בכל ליבו.

הטיסה למוסקבה הייתה פשוטה, כך גם חציית הגבול של רוסיה. מנמל
התעופה הוא המשיך במונית אל הבית של דודה שלו. גם את הפגישה
הנרגשת עם כל המשפחה האוהבת לא הייתה חשובה מבחינתו של אלכס
באותם הרגעים. כל מחשבותיו היו יחד עם שרית. הוא חשב רק עליה.
ההרפתקאות והבעיות החלו כאשר הגיע אל השגרירות הישראלית
במוסקבה, שם היה צריך להסביר בצורה מאד מפורטת את כל סיפורו.
הוא קיווה שבאותו היום הוא יקבל את האפשרות לחזור אל הארץ, אך
לא כך היה המצב. הגישה אליו הייתה חשדנית מאד. הוא בעצמו, כאשר
סיפר את כל סיפורו, הבין עד כמה אבסורדי ודמיוני הוא נשמע. הוא
נזכר בציטוט של אחד הקומיקאים האהובים עליו: "אי אפשר להמציא
שום דבר כה דמיוני כמו המציאות כי הקוראים פשוט לא יאמינו למה
שנכתב". השעות של החקירה של השגריר, לאחר מכן טביעות אצבעות,
ימים של המתנה מהארץ של התשובות. ואז לבסוף הטלפון המיוחל
ואישור מטעם השגרירות לכניסה לארץ. תוך פחות מיום הוא כבר היה
שוב בנמל התעופה מחכה לטיסה לישראל.
לאורך זמן מה הוא התלבט מתי לספר לשרית שהוא חי, ההחלטה אליה
הוא הגיע הייתה לחכות לחזרתו לארץ. את המשפחה הוא כן החליט
לעדכן בכך שהוא בחיים.
במהלך הימים בהם לא היה לו מה לעשות עם עצמו, הוא מצא את עצמו
משוטט בכל רחבי העיר, במרכז העיר הוא מצא חנות תכשיטים.
המחשבות היחידות שעלו אצלו בראש היו הזיכרונות של שרית. הוא
דמיין אותה בכל אחד ואחד מן התכשיטים הללו. הוא נזכר במתנות
שנהג לתת לה. כל פעם ופעם היא הייתה מופתעת מהמתנות שלו. המתנה
הראשונה שהוא הביא לה הייתה שרשרת כסף עם תליון, הוא נזכר ברגע
בו הוא הלביש אותו על צווארה. זאת הייתה המתנה הראשונה שהיא
קיבלה ממחזר כל שהוא ואלכס זכר את הדמעות שזלגו מעיניה העמוקות
כאשר הגיש לה אותה. הוא הביט על התצוגה, הדבר היחיד שבאמת משך
את תשומת ליבו הייתה שרשרת עם שני כוכבים משולבים לתוך אחד,
היא נצנצה מאור המנורה שהייתה תלויה בחנות ואלכס פשוט לא יכל
היה להרשות לעצמו שלא לקנות אותה. השרשרת הייתה לא יקרה למזלו
והוא הבטיח לעצמו שלמרות סירובי דודתו לקבל חזרה את הכסף הוא
ישלח אותו ברגע שיגיע אל מחוז חפצו.

דלת המטוס נפתחה ואלכס ירד במדרגות שהוסעו אל המטוס אל עבר
אדמת המדינה, האדמה אותה עזב לפני כחודשיים. אלכס לא הספיק
להתרגל ופתאום מולו צצו ארבעה אנשים, תוך שניות הוא היה בתוך
רכב מיוחד. אלכס לא הספיק לשאול מה קורה כאשר הרכב עצר והוא
הוצא מתוכו. בחדר שבתוכו הוא מצא את עצמו הוא ראה רק בן אדם
אחד, את מפקדו.
"זה אתה אלכס?"
"כן המפקד"
דן שורין הביט אל תוך עיניו של אלכס. הוא הסתובב והרים את
השפופרת.
"זה הוא...כן אני בטוח....אני בוטח בו...הוא יגיע מחרתיים
לבסיס ויגיש את כל הדוחות...אני סומך עליו בעיניים עצומות"
אלכס חייך אליו.
"הבנת טרנבוים? מחרתיים אתה בבסיס. לך יש לך בטוח מה לעשות
אחרי חודשיים וחצי שלא הייתה פה"
"המפקד."
לאחר עוד עשר דקות אלכס היה מחוץ לנמל התעופה יחד עם משפחתו.
החושך כבר שרר בחוץ.
"מחר אני אהיה לידה. מחר אני אראה אותה שוב. מחר...."

"שרית בואי ניסע לאיפה שהוא?"
שרית הביטה אל דניאל והשפילה את עיניה שוב.
"לנסוע? דווקא עכשיו? אבל איך?"
"החופשה שלך מתקרבת ונוכל לנסוע לכמה ימים לאילת או לצפון...רק
את ואני...אפשר גם לקחת את גילי אם תרצה..."
"למה לא בעצם?"
שרית לא הייתה בטוחה שרוצה לנסוע כעת לאן שהוא. משום מה הייתה
לה הרגשה שהיא חייבת להישאר 'אבל', לכל דבר יש 'אבל', היא תוכל
להתרענן קצת, עד עכשיו כל המקומות בהם הייתה עם דניאל הזכירו
לה את עברה, הזכירו לה את אלכס. אם היא רוצה לתת לדניאל את
הסיכוי היא צריכה ללכת על זה, לנסוע אתו, להוציא את אלכס
מראשה.

כל דרכו חזרה לביתו חשב דניאל על מה שהולך לקרות, על העתיד
הוורוד שלו עם שרית. הוא העריך שאם הם באמת ייסעו יחד זה יגמור
את כל העניין של אלכס. הוא גם דמיין לעצמו את החופש הזה.
"אולי חוץ מהנשיקה יקרה עוד משהו..."
הראש של דניאל נשמט אל הכרית, עיניו נעצמו.
שרית עמדה שם מולו, עם הגב אליו. הוא לא ראה את פניה, פתאום
היא הרימה את ידיה ורצה אל עבר דמות שהופיעה מן החשיכה הלכה אל
עבר שרית. השמים שהוארו על ידי כוכב אחד בלבד, הפכו לשחורים
ואז הופיע עליהם אור חזק הוא התעצם, והתעצם דניאל לא יכל היה
להסיר את עיניו ממנו, הוא הפנה את ראשו אל שרית. היא כבר לא
הייתה שם, ואז הוא הבחין בה, ידיה היו סביב הדמות שהגיחה מן
האפלה, שניהם לבשו לבן. דניאל שוב הביט לשמים, היו שם שני
כוכבים מאוחדים לאחד.
העיניים שלו נפקחו, הראש שלו היה מכוסה בזיעה קרה.
"אסור שמשהו ימנע ממני להיות אתה. אסור"

פרק IX

השמיכה החמה סרה מגופו של אלכס. הוא הוריד את רגליו אל הרצפה.
ליד מיטתו עמדו זוג נעליים גבוהות, בגדים חדשים היו תלויים על
הכסא. כל בגדיו הישנים היו בתוך הבוידם, למעלה. הוא הביט על
עצמו במראה. הכל השתנה מבחינתו. השיער הארוך שהיה על ראשו,
הזקן שגדל אצלו והשפם. כל אלו לא היו אצלו לפני חודשיים וחצי.

הוא נזכר במה שהיה כאן אז כאשר יצא לבסיס. גם היום כולם עוד
ישנו, הם הקשיבו עד הבוקר כמעט לסיפור שלו, למה שקרה לו במהלך
הזמן שלא היה. על השעון היה כבר שתיים עשרה וחצי, אלכס לקח את
הכוס שלו ומזג לעצמו קפה שחור, זה היה אותו הקפה אותו שתה כל
בוקר בסוריה.
המפתחות של האוטו היו על המדף. אלכס ירד במעלית למטה והתיישב
בתוך הפז'ו שלו. אלכס לא ממש הסתכל על הדרך, הרמזורים שולם
האירו ירוק בדרכו והוא באופן אוטומטי הגיע אל עבר הרחוב של
שרית. ליד ביתה עמדה מכונית אדומה, "מעניין, המכונית של דניאל
נראית בדיוק כך..."
אלכס התכוון לצאת ממכוניתו אבל לפתע הוא ראה את שרית, היא הלכה
יחד עם דניאל, לשרית ביד היה תיק, "אני מכיר את התיק הזה, זה
תיק הנסיעות שלה...מה קורה פה?"

דניאל הביט אל עבר מכוניתו, הוציא את המפתח ונטרל את האזעקה.
החלום שחלם אתמול לא יכל היה להישכח ממנו. הוא הביט אל שרית
שהייתה עסוקה בלשים את התיק אל תוך מכוניתו, דניאל סובב אותה
אליו, הסתכל לתוך עיניה ונישק אותה. התיק שלה ששכב בצורה לא
מושלמת בבגז' של המכונית והחליק החוצה. שרית קטעה את נשיקתם,
היא לא חיפשה אותה. היא לא ידעה מה גרם לדניאל לעשות זאת אך
ידעה שלא תרשה לו לעשות זאת יותר, לא כעת.

החולצה של אלכס נרטבה מדמעה שירדה מעינו. "זה לא יכול להיות,
לא יכול להיות."
באותו הרגע הוא נזכר בנשיקה הראשונה שלו עם שרית.
הם נסעו יחד מהקולנוע. כרגיל הוא החנה את מכוניתו לא רחוק
מביתה אך מספיק כדי ללכת קצת ברגל. במכונית הם לרוב האזינו
לרדיו, לשירים. הוא אהב את השיחות השקטות שלו אתה. הוא לא יכל
היה לדבר אתה בשקט לא בחברה שם הייתה תמיד צמודה לכל שאר
האנשים, אנשים אשר שוחחו עמה. היא מצד אחד הייתה במרכז החברה
מצד שני היא הייתה שקטה מרוב החברה. המצב היחיד בו יכל היה
לדבר אתה זה כאשר הם הלכו יחדיו ברחוב או ישבו שניהם יחד, לבד
בבית של אחד מהם. אך הזמן האהוב עליו, הזמן שבו היא הייתה הכי
כנה אתו היה בהליכתם בלילה, לאור הכוכבים. הוא כינה אותה ככוכב
הלילה שלו, הם באמת היו שני הכוכבים שהאירו יחד בלילה, האירו
יחד וגם כבו יחד. אותו הלילה הוא ליווה אותה לביתה וחיכה עד
שתכנס למעלית, אלכס תמיד עשה זאת. היה לו חשש בלב שמשהו יקרה
לה, שמישהו יהיה שם בכניסה. כל פעם ופעם הוא היה שם והסתכל
עליה עד אשר נעלמה מעיניו. עד אותו היום היא לא ממש הסתכלה
אחורה, תמיד נכנסה ועלתה למעלה אל דירתה, באותו היום היא
הסתובבה וראתה אותו עומד שם. ליבו המם, הוא הרגיש שמשהו הולך
לקרות כרגע, משהו יתרחש. שרית ירדה אל עברו של אלכס, הוא הסתכל
לתוך עיניה העמוקות כמו האוקיינוס, היא חיבקה אותו והוא פשוט
נישק אותה. זאת הייתה נשיקתו הראשונה והמדהימה ביותר. הוא
הרגיש כאילו שהוא מאוחד אתה, כאילו שהם אחד.

בזמן שאלכס היה שקוע במחשבותיו על העבר ההווה דווקא המשיך
בתנועתו המתמדת. שרית נכנסה את המושב הקדמי במכוניתו של דניאל
ושניהם נסעו. בראשה של שרית הממו פטישים. היא לא ידעה מה היא
מרגישה. כרגע במחשבותיה היה אלכס ולאט דמותו התחלפה בדמותו של
דניאל.
דניאל מצדו היה עסוק במחשבת הניצחון שלו, "היא שלי, שלי לעד,
וכמו שהצלחתי לעשות את זה עכשיו אני אצליח בכל גם שם,
באילת...."
שניהם לא שמו לב לפז'ו הלבנה שהותירו מטרים ספורים מאחוריהם.

אלכס יצא ממכוניתו, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, מחשבתו נדדה
מלקפוץ אל מתחת למכונית עוברת לבין פשוט ללכת חזרה ללבנון
ולמצוא שם את מותו. "אולי הייתי באמת צריך למות באותו
הג'יפ...אולי?".
הוא לא שם לב לאיפה רגליו לוקחות אותו, הן רעדו שתיהן. הדלת
שמולה עמד נראתה לו מוכרת כל כך, הפעמון לידה נלחץ שוב מתוך
אינסטינקט. הדלת נפתחה, מולו עמדה בחורה, המשקפיים הדקות שהיו
אצלה ביד נפלו מידה והיא עצמה כמעט והתמוטטה לרצפה, זה באמת
היה קורה אילולי אלכס היה רוכן מעלה ופשוט תופס אותה.
"זה לא יכול להיות!!! זה לא...."
על הפנים של אלכס הופיע חיוך, זה היה מן חיוך מאולץ אך הוא
למעשה בא מלבו, הוא ראה מלפניו את אחת מהחברות הטובות ביותר
שלו... גילי הייתה לבנה כמו סדין, כאילו ראתה רוח רפאים,
מבחינתה היא באמת ראתה אחד.
"זה באמת אני, גילי. אני חי"
"לא...לא...אני חולמת"
גילי חיבקה את אלכס, היא לא האמינה למראה עיניה.
"עכשיו אני רוצה להבין איפה היית? מה קרה לך?"
"אני....הייתי רחוק....כנראה רחוק מדי..."
"חכה שנייה, שרית...היא יודעת?"
"היא, היא נסעה...."
"מה עשיתי???!!! זה הכל באשמתי....ניסיתי להוציא אותה מהדיכאון
אמרתי שתיסע עם דניאל"
"לא אמרת לה לנשק אותו" את המילים האחרונות אמר אלכס בשקט,
כמעט בלחש.
היא התיישבה על הספה ונתנה לו לשבת לידה.  
שעות שניהם שוחחו על מה שהיה בזמן שאלכס לא היה בארץ. הוא סיפר
לה על כל הרפתקאותיו. היא חלקה אתו את כל מה שקרה לשרית בעיקר
מאז שהיא שמעה על מותו.
אחרי זמן מה גילי הלכה אל עבר המזנון למזוג לשניהם מים, היא לא
יכלה לראות את הדמעות שזלגו על כל פניו של אלכס, כל כולם כוסו
על ידי דמעות התרגשות.

פרק X    

השמש החזקה שהאירה אל תוך האוטו גרמה לשרית לעצום את עיניה.
דניאל שנהג לא יכול היה להרשות לעצמו זאת אך הוא נהנה מלהביט
עליה. בראשו כרגיל היו כבר תוכניות לגבי כל רגע ורגע שלהם
באילת, איך ומה יעשה שם כדי שתהייה שלו.
בראשה של שרית עברה שוב ושוב הנשיקה שלה עם דניאל, היא לא
הייתה יכולה לגרום לטעם המוזר הזה לצאת מן הפה... כאשר עצמה
עיניה היא ראתה את דניאל, הוא עמד שם מולה, עם פרחים יפיפיים,
עם העיניים הירוקות שלו מביט עליה בתשוקה, מסתכל עליה כמשהו
שהוא כה רצה תמיד. לפתע היא ראתה את האור, האור הזה הסתיר את
דניאל.  מקור האור הזה בא מהצד ההפוך היא סובבה את ראשה...

המלון שאליו שניהם הגיעו היה די ישן. למרות זאת היה ממש על חוף
הים. תקופת הקיץ וכמות האנשים הבלתי אפשרית בלובי הביאה לכך
ששרית נדחקה לצד וחיכתה שם לדניאל. אחרי זמן קצר הוא חזר עם
המפתח. משום מה בראשה שרית כבר ידעה מה הולך בדיוק לקרות. היא
חשבה על זה כבר שעה שלמה, רק חיפשה סיבה.
"הנה המפתח בואי נעלה...."
היא לא נתנה לו לסיים
"מה אתה מצפה שנהיה באותו חדר...טוב אני זזה מפה"
דניאל לא הספיק אפילו לתפוס אותה. עד שמצא איפה היא זה היה
באמת מאוחר מדי, הוא ראה אותה נכנסת אל המונית. הוא העביר את
ידו על שערו. "זה נגמר" הוא חייך. הוא ידע שזה מה שיקרה זה מה
שניבא לו החלום הוא פשוט לא הקשיב. בזמן שחשב משהי שעברה לידו
נפלה, הוא הושיט לה את היד.
"את בסדר"
"כן תודה רבה..."
"תגידי מה את עושה היום בערב?"

המונית של שרית עצרה מול ביתה שלה, היא ירדה ממנה משלמת לנהג
את כל הכסף שצברה.
"ככה נהרסת חופשה...אני כנראה תמיד אשאר כך, תמיד אשאר לבד.
היה לי רק חבר אחד כנראה אחד ויחיד..."
השמים שהיו לאורך שבועות מכוסים בעננות, "פעם ראשונה מזה
שנים..." כך ציינו כל פעם בתחזיות החלו להתבהר. היא עוד לא
יכלה לראות מה הם מסתירים אך העננים כאילו החלו להתפוגג מן
השמים.
הארנק שהחזיקה בידה החליק מידה, היא התכופפה כדי להרימו. הוא
היה בדיוק מתחת למכונית, כאשר הרימה את ראשה שוב היא שמה לב
למספר המכונית. מספר שלא שכחה מעולם, זה היה האוטו של אלכס.
"זה סימן משמים, זה רק אומר הכל" על עיניה היו דמעות, שוב
הדמעות שלא היו שם הרבה זמן.
היא הוציאה את הפלאפון שלה מהתיק. היא רצתה לחייג לגילי אך
נמנעה זה בשנייה האחרונה.
"אני צריכה לדבר אתה...פנים מול פנים...היא כל כך עודדה אותי
לנסוע..."
אחרי מספר דקות היא הייתה מול ביתה של גילי. שקועה במחשבותיה
היא לא הביטה קדימה, לא הביטה גם לשמים שם הופיעו שני כוכבים
זוהרים. מכה קטעה את הליכתה, היא הרימה את ראשה, היא ראתה מולה
רק צל שחור.
לפתע עיניה פגשו את עיני הצל שעמד מולה, היא זכרה את אותן
העיניים, העיניים שהיא משום מה זכרה ממקום מסוים, היא אימצה את
זיכרונה. הכוכבים שהיו מעל ראשיהם התאחדו להאיר על שניהם, שרית
רכנה קדימה ואלכס נישק אותה. לא היה לה משנה איך, מה ולמה,
הדבר היחיד שהיה חשוב באותו הרגע זה שהוא היה שם, היה שם אתה,
בשבילה.

אחרי דקות שבשביל שניהם היו כמו נצח הם התיישבו על הספסל שעמד
ליד.
פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שניהם היו חסרי מילים כי באמת היו
מאושרים.


הכל יהיה כמו שזה היה אמור להיות גם אם יהיה הפוך.


תודות מיוחדות למרים קוגן על המוזה והזמן אותו הקדישה.