לטלוויזיה אין שום קשר למציאות
טלוויזיה היא ניסיון לתאר מציאות ע"י חלוקתה לגורמים והרכבתה
מחדש במקום אחר.
כמו שמחשב הוא ניסיון להכניס את זרם המחשבות לחוט חשמל דו
גידי.
במציאות אף פעם לא קוראים טקסטים מוכנים, החלון מולי הוא תמיד
משהו חדש והרגש שלי אליו תמיד משתנה. במציאות אין טיפוסים ואין
נוסחאות.
לא, זאת לא קונספירציה של אנשי רוח. אין קונספירציות יש רק
תגובות של אנשים למצבים משתנים.
אף אחד לא יודע מה נכון, יש התאמה רגעית לתהליכי תנועה.
ניתן ללמוד להגיב לתנועה, אולי גם לגלוש עליה, אבל לעולם
נגמרים הגלים
והתנועה האקראית של המציאות לעולם לא מאפשרת תחזית או תיאור או
תפיסה מלאה.
טלוויזיה היא פסגת החיסכון הקוגנטיבי,
פיתוח טכנולוגי המאפשר לנוח ממחשבה. הצפייה במדקלמי הטקסט
משחררת מהצורך לפעול, כך גם המחשב.
הזעם הוא תנועת גלישה בדיוק כמו אופרת סבון. גל, זרם זמני כמו
דת וכמו משימה בעבודה, מאחז זמני בתנועת גל.
אושר זה אופק ממנו באים הגלים ואליו הם הולכים. כל האנשים
לעולם לא באופק אלא בחיים, בצער, בנסיון לצוף.
המחשבות הן לרוב החשכת המציאות, רציונליזציה. אם במקרה מישהו
מצליח לתפוס תנועה של מציאות ולהמשיך איתה לזמן קצר, הוא יוצר
לעצמו תחושת אופק, תחושת אושר מדומה, המשאירה אותו צף עד
ההצלחה הרגעית הבאה.
קבוצות אנושיות זה ארגון מסתיר מצולות. זווית הצילום בטלוויזיה
לעולם לא מראה את הסתמי, את הכואב באמת, את המאבק המתמיד לצוף.
המצלמה רק מראה את החיוך המגוחך שאנשים עושים בעוד רגליהם
מפרפרות במים.
והצופים לומדים להאמין שהחיוך השקרי הוא אמת שיש לשאוף אליה.
פילטרים אנושיים יוצרים תדיר זוויות חדשות, המוח מנסה לאלתר
יבשות ועוגנים, נאחז לשווא ביסודות מציאות, מציאות אקראית
בתנועה מתמדת, משליך מהמוכר אל האופק. תנועת המציאות לא מאפשרת
קיום של מוכר.
הים בתנועה מתמדת וכך גם כל מה שבתוכו - אני זה לא מישהו
מוגדר, אני תודעה משתנה בגוף משתנה.
אני צופה דרך עיניי במציאות. שכחתי את כמה שאהבתי מישהי, שכחתי
מה הרגשתי כשהייתי קטן. אני עכשיו מה שאני עכשיו וזהו לא שם
קבוע, לא זהות קבועה, אני חור זמני במציאות, היחיד שאני לא
מצליח לראות לכן אני יודע שאני פה.
אני זה היד עם הסיגריה. אני זה תחושת המועקה השותקת.
אני זה השאיפה אל האופק, אני זה הפחד מהמצולות.
אני זה שמשתמש בטלוויזיה, ובמחשב.