דני שלי, דני של הרוח.
שלום.
הלוואי שלא היינו צריכים להיפרד ממך עכשיו,
אבל כנראה שאלוהים רוצה אותך יותר מאתנו.
אתה עוזב אותנו, עוזב אותי.
משאיר מאחור חברים המומים,
משפחה שסועה ומדינה מדממת.
אני קוברת היום את התמימות שלי,
את הרוחניות שלי.
אני נשארת עם קינאה גדולה באלוהים
שיזכה לחבק אותך קרוב, להביט אל תוך עיניך.
אני מנסה, דני, אני מנסה,
להבין, לעכל, לתת לדברים פירוש.
אני לא מצליחה.
אין בי את התובנות, בני היקר.
אתה, שהיית הצעיר ביותר מבין בניי
ורק למדת את מקומך בחברה,
התכוננת לבחינות של סוף השנה
ובנית לעצמך שאיפות וחלומות.
הכל נעצר פתאום
ולא רק אצלך, אצל כולנו.
אני מתבוננת בחום האדמה שתכסה אותך,
אני מביטה לשמיים הכחולים מעלי, לשם אתה הולך
וכל מה שבאמצע כבר לא חשוב.
אני קוברת אותך היום,
אני קוברת את עצמי, את כולם.
אתה, שמעולם לא התעניינת בפוליטיקה הישראלית.
אתה, שביקשת תמיד שנשכח מכל הויכוחים על שטחים.
אתה, שמעולם לא פחדת מהמצב הביטחוני.
אתה, אתה התרסקת בתוך אוטובוס 100 מטר מהבית.
קורבן של פלסטין, קורבן של החמאס,
קורבן ישראלי, קורבן של השלום.
כולם מספחים אותך היום לרשימת נפגעי המלחמה שלהם
ואתה שהוקרבת על מזבח הפוליטיקה זועק אלי מהקבר,
שזאת בכלל לא המלחמה שלך.
הלוואי והייתי מתה במקומך, הלוואי ולא היית מת.
כל החברים שלך מהכיתה עומדים עכשיו סביבך.
בסוף השנה הם עולים כיתה,
אבל אתה נשאר באדמה.
האדמה מדממת היום מתוך העורקים שלך, דני
ומבחינתי האדמה ניצחה בקרב שלא נלחמת.
אני אלחם על כבודך ואלחם על זכרונך,
חיי אינם חיים יותר, הם מלחמת זכרון.
אין בי כוח דני לחפש את האשמים.
אני רק מקווה שאתה האחרון.
שלום.
מוקדש לכל מי שהשכול פגע בו.
מוקדש לכל מי שמרגיש שהשלום גבה ממנו מחיר אישי.
מוקדש לכל אמא, ישראלית ופלסטינאית.
מוקדש לאנשי החליפות והכסאות, שממשחק השחמט שלהם האדמה מדממת.
|